"עיר של נשים": המבט שעוד לא נראה על מלחמת העולם השנייה

"עיר של נשים" אולי לא יעורר סערה כפי ש"נוטות החסד" עשה, אבל זה עדיין לא אומר שהוא לא מציג פרספקטיבה מרתקת שלא נשמעת על מצבן של הנשים האריות שהמתינו בעורף

דוד רוזנטל
06/02/2014
אין תמונה. צילום מסך, מערכת וואלה!
מה אמת קרה כשברלין התרוקנה מגברים. דיוויד גילהם(צילום: מערכת וואלה!, צילום מסך)

לאורך השנים שחלפו מאז סיום מלחמת העולם השנייה נכתבו יצירות מפוארות, שנשענו בעיקר על רישומיהם של אלה שצלחו את התופת. מאות עדויות לזוועה הוצגו מזוויות שונות באינספור קולות וסגנונות. גינטר גראס היה הקול הבולט בצד הגרמני, הנס פאלאדה הציג את ההתנגדות השקטה, קורט וונגוט הביא עדויות מהזוועה מבעד לעיניים אמריקאיות וגדולי היוצרים היהודים והלא יהודים נרתמו להנצחת ניסיון ההשמדה הגדול ביותר שנערך בהיסטוריה המודרנית.

ב-2006 קרה משהו אחר, חוצה גבולות ודורות. הסופר הצרפתי-אמריקאי הצעיר ג'ונתן ליטל פרסם את "נוטות החסד" המטלטל. דרך האוטוביוגרפיה הדמיונית של קצין האס אס מקס אואה, ליטל נתן המחשה אחרת לתקופה שאותה לא חווה. הוא לא היה שם, גם הגיבור שלו לא, אבל החוויה שהעביר זיעזעה לא מעט אנשים. אמנם ביקרו את ליטל קשות על עיוותים ואי דיוקים, על פורנוגרפיה ועל הזדהות מוגזמת עם רוצחים, אבל הושינה את קו המחשבה והביא משהו חדש לתחום שבו כבר חשבנו שראינו הכול. כעת מגיע דיוויד גילהם עם רומן הביכורים שלו "עיר של נשים" (בתרגומה של עידית שורר) ופותח אפיק נוסף של מחשבה.

ברלין, 1943. כלפי חוץ, סיגריד שרדר היא עוד גרמניה ממוצעת שמנסה לצלוח את קשיי היומיום ומקווה שבעלה ישוב בשלום משדה הקרב. אלא שלסיגריד יש חתיכת סוד: מספר חודשים לפני כן היא ישבה בקולנוע ופגשה את האיש שישנה את חייה, מאהב בשם אגון וייס. תוך הרהורים על יהדותו של אגון והיעלמותו הפתאומית, נכנסות לתמונה גם מטפלת צעירה של שכנתה שהגסטאפו בעקבותיה ומשפחתו של קצין אס.אס. בכיר שעברה לגור מולה. סיגריד נשאבת למסלול מהיר, נפתל ומסוכן שחורך את שגרת המלחמה הברלינאית. החיים שלה הופכים לרכבת הרים משוגעת ומלאת תהפוכות, כשכל ניסיון שלה ללמוד במי היא יכולה לבטוח ובמי לא, מקבל תפנית חדה.

הכותרת "עיר של נשים" נגזר מהמציאות שעליה כותב גילהם - ב-1943 הצטבר משקל כבד על העורף הגרמני, בעוד בעלות הברית מגבירות את הלחץ עם הפגזות בלתי פוסקות, החיילים לא חזרו מהחזיתות במזרח ובאפריקה ואלה שטרם גויסו נשלחו כעת למערכה. ברלין החלה להתרוקן מגברים, ולפיכך נשארה עיר של נשים. אולם יש כאן רובד נוסף ועמוק יותר מההסבר הפשוט הזה. גילהם בעצם משנה את ההתייחסות לאישה הגרמנית במלחמת העולם השנייה, הוא רואה בה אינדיבידואל עם רצונות. בעיני הנאצים, הנשים האריות היו לא יותר מאמצעי להשבחת הגזע. תפקידן היה לשרת את הבעל ולהרות. כבר בתחילת הרומן דואג גילהם להדגיש את העניין דרך שתי מודעות בעיתון: "רופא ממוצא גרמני טהור, בן חמישים ושבע וחייל בדימוס מהמערכה בקמרון, משתוקק בכל לבו לקשר נישואים עם אישה ארית צנועה וחסכנית, בריאה וחזקה, שהתברכה בירכיים רחבות ללידת ילדים וסולדת מניקוטין ומקוסמטיקה... אלמן ארי בעל רכוש, בן שישים ושתיים, מבקש צאצא זכר באמצעות נישואים עם בת זוג ארית צעירה ופורייה במטרה למנוע הכחדה של שם משפחה עתיק".

טוב לדעת (מקודם)

האם בי קיור לייזר מתאים לכם? ככה תדעו למי המכשיר מתאים ולמי לא

מוגש מטעם בי קיור לייזר
אין תמונה. צילום מסך, מערכת וואלה!
מותחן שמצייר את המציאות בצבעים בוהקים. כריכת הספר(צילום: מערכת וואלה!, צילום מסך)

סיגריד ובעלה קספר אינם מגלים חיבה מיוחדת אחד לשני, ואת היחסים שלהם אי אפשר להגדיר בשום מילה מעבר לפרקטיים: "היא חושבת עליו מדי לילה כשהיא הולכת לישון. היא דואגת שמא הוא סובל בגלל מזג האוויר, אבל בעצם אינה רוצה בלב שלם שישכב במיטה לידה. האם פירוש הדבר שהיא קרה כמו החורף הרוסי? אולי רק לבה, היא מהרהרת". דווקא בהצגת מערכת היחסים עם הבעל דרך נקודת המבט שלה, אפשר להבין כמה שהיא שונה מהאישה הארית שנועדה לשמש מדגרה לצאצאים. סיגריד היא הכול מלבד פלקט – יש לה רצונות ותשוקות והיא מונעת מדחפים רגשיים.

כל קישוט בברלין של שנות הארבעים – מפצצות הארטילריה הבריטיות, דרך החשמלית המסיעה את קשי היום לעבודה ועד הרדיו הישן שחמותה של סיגריד לקחה באכזריות משכנתה - צבוע בגוונים עזים ומוחשיים. למשל, אולם הקולנוע. כמו האישה הארית, גם הקולנוע היה לא יותר מכלי – חשוב אמנם, אבל עדיין כלי - בתעמולה הנאצית. והנה, דווקא הכלי הזה הפך למשמעותי ביותר בעלילה. גילהם הפך אותו ללוקיישן העיקרי בספר ובעצם בנה מציאות אלטרנטיבית משום שהפך את הסדר. לא "היטלר, יהודים, סיגריד, קולנוע", אלא להיפך. היצר הנשי ותעשיית הבידור הם שמניעים את העלילה ולא להפך.

ההתמקדות בפרטים שוליים לכאורה היא שהופכת את "עיר של נשים" למיוחד, משום שהיא מבדלת אותו מכל רומן אחר שקראתם על התקופה. זהו לא רומן שחף מקלישאות, אבל בסך הכול הוא ספר מתח טוב שמוביל לא אחת למהפכים והפתעות. מבחינה נראטיבית הוא דומה להרבה רומנים אחרים, רק שיש לו ערך מוסף עצום בחשיבה של גילהם מחוץ לקופסה ובבחירה שלו ללכת על הרגש הנשי במלחמה, משהו שאולי נראה טריוויאלי אבל עובדתית כמעט לא הוצג, אם בכלל, בז'אנר הזה.

"עיר של נשים" לא קרוב אפילו להשפעה ולעוצמות של "נוטות החסד" ומקומו בהיסטוריית ספרי מלחמת העולם השנייה לא יהיה גבוה, אבל הוא עדיין עשוי להיזכר בזכות הזווית המחדשת שלו וחוויית הקריאה המהנה. מלחמת העולם שאנחנו מכירים היא בדרך כלל עניין של שחור ולבן, תרתי משמע. יש טובים ורעים, כאלה שצריך להציל וכאלה שיש להרוג ותמיד בלשון זכר. התמונות מובאות בצבעים אחידים וחיוורים. המותחן הזה יעניק לכם סיור מגוון יוצא דופן למקומות שלא הכרתם ולדמויות שלא ידעתם על קיומן בברלין של שנות ה-40.

דיוויד גילהם / עיר של נשים, תרגום: עידית שורר, מטר, 395 עמודים


האם תקראו את "עיר של נשים"? ספרו לנו בפייסבוק

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

+
בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully