פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      50 שנה לביטלמניה ולפלישת הביטלס לארצות הברית

      היום לפני 50 שנה נחתו הביטלס בניו יורק - והשאר היסטוריה והיסטריה: נערות מצווחות, ארבעה צעירים נרגשים ודי מבוהלים, סערה של מרצ'נדייז וההתחלה של הביטלמניה

      הביטלס (GettyImages , Evening Standard)
      (צילום: אימג’בנק, Gettyimages)

      מהו הרעש המחריד עלי אדמות?

      לא מה שחשבתם. הרעש המחריד עלי אדמות הוא שיטפון של צרחות, צעקות, צווחות ויבבות של אלפי נערות ונשים צעירות אחוזות אקסטזה הממלאות עד אפס מקום אולם הופעות בניו יורק בפברואר 1964. על הבמה ממול זזים ארבעה גברים צעירים, בחליפות תואמות, שמנסים לנגן ולשיר. אין להם שום סיכוי. הרעם המתגלגל שמגיע מלמטה מתנפל עליהם והולם בהם. הם מנגנים, עושים קולות זה לזה, אבל לא מצליחים לשמוע את עצמם. עוד מעט הסיוט ייגמר.

      או שהוא רק יתחיל. מאחורי הקלעים הם יוברחו למלון במכוניות שהוכנו מראש. רק שאת הכביש חוסמות מאות מתאבדות, חמושות בתיקי יד, שמלות מגושמות וכובעים משונים. ברגע שהמכונית הראשונה מגיחה מהכניסה האחורית, הן דוהרות לעברה ללא מעצורים, תוך זעקות "הנה פול! הנה ג'ורג'!". הראשונה שמצליחה להתנגש בחלון האחורי זוכה בחיוך מעוות של כוכב פופ מבועת. ככה נראית הצלחה. אתם ממש לא רוצים לדעת איך היא נשמעת.

      הביטלמניה חוגגת 50. אם תבקשו הסבר מלומד מפסיכיאטר עם רישיון מה זה היה לכל הרוחות, הוא יפטור אתכם במלים "פסיכוזת המונים". אם תלחצו על אשף שיווק, הוא יסביר לכם שזו היתה נקודת מפתח בתולדות אמנות המכירה להמונים ומיתוג חסר תקדים של להקת פופ. בסוף, בסוף ממש, נחזור למוזיקה. המוזיקה האלמותית, השמחה, המהנה, של הביטלס, שהכניעה גם את האומה האמריקאית באותו חודש בלתי נשכח.

      1963 היתה שנת המפנה בתולדות הלהקה מליברפול. היא הקליטה אלבום בכורה תוך 12 שעות, שיגרה להיטים בשרשרת לראש המצעד הבריטי, הוציאה גם תקליט שני, הופיעה בערב גאלה לכבוד המלכה (הרבה לפני שג'ון לנון התחצף) ויצרה ביקוש עצום להופעותיה. כולל היסטריית הבנות.

      הסלוגן "ביטלמניה" נולד במוחו של עורך אחד בדיילי מירור שהבזיק את ההברקה ב-2 בנובמבר. בריטניה הוכנעה. ארה"ב היתה על הכוונת. אבל הראש שלה היה טרוד בדברים שונים לגמרי. ב-22 בחודש נרצח הנשיא ג'ון פיצ'גרלד קנדי בדאלאס. התדהמה והזעזוע הוחלפו בעצב עמוק ומתמשך. אבל כמה כבר אפשר לסבול?

      ב-1 בפברואר 1964 כבש "I Want to Hold Your Hand" את פסגת המצעד האמריקאי. העיתוי היה מושלם. שישה ימים לאחר מכן נחתו ארבעת המופלאים בניו יורק. אלפי מעריצים, ובעיקר מעריצות, קידמו את פניהם. להיסטריה בבריטניה נדמה שכבר התרגלו, אבל בארה"ב, אתם יודעים, הכל גדול יותר, מהיר יותר וחזק יותר. המעריצות היו בכל מקום. בנמל התעופה. בדרך למלון. מול המלון. על המדרכות. בכבישים. מחוץ ובתוך אולפן הטלוויזיה.

      שיאו של מסע קידום המכירות למוזיקה של הביטלס היה באותה הופעה טלוויזיונית בלתי נשכחת בתוכנית הבידור הפופולרית של אד סאליבן. לא פחות מ-73 מיליון אמריקאים צפו באותה תכנית ונחשפו לכישרון המלודי העצום, לביצועים הנונשאלנטים ולחזות המצודדת של חברי הרביעייה. אם משהו הוציא את ארה"ב מדיכאון קנדי היו אלה הביטלס, שהביאו משב רוח מרענן בדיוק בזמן הנכון. למרות שהמנהל המוזיקלי של התוכנית קבע ש"הם ייעלמו תוך שנה", הביטלס שלטו במצעדי הפזמונים בשנים הבאות ופתחו את השערים לעוד עשרות אמנים בריטים במה שכונה "הפלישה הגדולה". להקות פופ אמריקאיות נדחקו לשוליים ורק אמני מוטאון שרדו, איכשהו, את הצונאמי.

      אחרי שחזרו מאמריקה, צילמו הביטלס בלונדון את הסרט המשעשע "לילה של יום מפרך", שתיעד במדויק את תופעת הביטלמניה. היו בו כמה שירים מצוינים, כמה בדיחות מצחיקות, וכמובן מאות נערות משולהבות ששמחו על ההזדמנות להסתער על הבחורים המותשים שהעריצו. החברים שלהן כבר למדו את הלקח ואימצו את התספורות, את החליפות ואת ההומור הליברפולי השנון. הסיקסטיז היו בסביבה, העידן של בני נוער, וכל המבוגרים שזלזלו בהם זמן קצר קודם לכן, הבינו לפתע שמתחת לאף שלהם צמח כוח כלכלי עצום. רק הביטלס עצמם היו כבר מותשים. ב-66' הם גם יפסיקו להופיע.

      הביטלמניה נסמכה על כישרון מולד מהול בתמימות סגנונית. הביטלס דיברו לכל אחד ואחת בגובה העיניים. המלים היו פשוטות. הלחנים היו ממכרים. והסביבה העוטפת גרפה את הכסף. מדהים לגלות שמכל תעשיית מקדמי המכירות, שכללה סיכות, כובעים, בובות, חולצות ועשרות מוצרי צריכה שונים, הביטלס לא ראו אפילו לירה שטרלינג אחת. כל מה שנותר מהביטלמניה הוא כאב ראש אחד גדול.

      ביקורת על הסרט "לילה של יום מפרך" במעריב