פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      "המשכן": ספר מתח שמנסה להשיג יותר מדי

      "המשכן" מנסה לתרגם את הנסיון שצבר ככתב חדשות בכנסת לרומן מתח. הבעיה היא שבדרך הוא לא מדלג על אף קלישאה

      על "תומר אביטל" (יח"צ , צילום: מאור אביטל)
      מנסה לתרגם את הנסיון ממסדרונות הכנסת אל סיפור מתח. תומר אביטל (צילום: מאור אביטל)

      במשך שנים סיקר תומר אביטל את מסדרונות הכנסת במסגרת עבודתו העיתונאית. הוא נחשף לעסקאות המפוקפקות שנרקמו בין חברי הכנסת ובין הלוביסטים שמושכים בחוטים. עכשיו הוא מנסה לתרגם את הניסיון שצבר לספר המתח החדש "המשכן", שיצא לאחרונה.

      הכל מתחיל כשאמיר אלמוג, המדריך החתיך בעל העבר המסתורי, מגיע לפגישה סודית שנקבעה לו במחסן הציוד של הכנסת ומוצא גופה. מכאן ועד לסחרחרת אירועים שאמורה לטלטל את הקורא הדרך קצרה. אולי קצרה מדי. אביטל לא נותן לקורא את השהות לנוח לרגע ולהיכנס לאווירה לפני שהוא תוקף אותו במלוא הכוח. הספר עוקב אחר השתלשלות העניינים שהובילה לרצח מנקודות מבט שונות, כך שככל שמתרבות הזוויות להן נחשף הקורא, הוא מגלה עוד ועוד פרטים "מפתיעים" שאמורים, כמה מפתיע, "להפתיע" אותו ולגרום לו לנסות ולנחש בעצמו מי הוא הרוצח המסתורי המסתתר בינות לקירות המשכן.

      לכאורה זהו טריק ידוע ולגיטימי בספרות המתח שאנו נתקלים בו בספרים ובסרטים רבים מהז'אנר, אך הדרך בה אביטל עושה זאת מורידה מעט מזוהרו של השטיק החבוט והורסת את המטרה לשמה נוצר. כאשר הוא נוטש חלק מדמויותיו כבר באמצע הספר הוא מאבד את ההזדהות המעטה שהצליח לבנות בעמל רב בינן ובין קוראיו, ובשלב כלשהו ההזדהות כל כך מינורית שהקורא ממשיך עד לסיומו רק מכוח האינרציה, ומה שהיה אמור להפוך לרכבת הרים מטלטלת מסתיים בסופו של דבר בקול ענות חלושה.

      אך הקפיצה הזו בין זמנים ודמויות מרובות אינה הסיבה היחידה לחוסר ההזדהות של הקורא. דמויותיו של אביטל לוקות במחלה הנוראה התוקפת דמויות רבות של סופרים חובבנים. מחלה מידבקת זו, עוברת בדרך כלל בין גיבורי הספר וגורמת להם לדבר בדידקטיות יתר, שנועדה להעביר לקורא אינפורמציה החשובה להבנת המשך העלילה. הטקסטים המודבקים לשפתי הדמויות בצורה מלאכותית, מוחקים כל אפשרות לאמינות, והופכים אותן לשחקניות חיזוק לא משמעותיות, שמטרתן היחידה היא הנעת העלילה לכיוון אליו חותר המחבר.

      על "תומר אביטל" (יח"צ)
      מבולבל וחסר עקביות. כריכת הספר (צילום: יח"צ)

      אולי זו היא גם הסיבה לכך שמרביתן של הדמויות חסרות את העומק הבסיסי האמין של בניית דמויות, ומיוצרות על סרט נע של קלישאות: חברת הכנסת האקטיביסטית לשעבר, איש העסקים המבריק שמחפש אתגר בחיים, הבחור האבוד עם הדבר העצוב הזה בעיניים שראה דבר או שניים ששינו אותו במהלך השירות הצבאי, הטייקון רודף השררה והפוליטיקאי הקטן שמנסה לעשות טוב אבל הולך לאיבוד בדרך. הוסיפו לכל זה את הדיאלוגים הלא אמינים ואת הילדותיות בה הן מגיבות בחלק מהמקרים, ותקבלו ספר מבולבל וחסר עקביות.

      נראה כי המחבר ראה סרט מתח או שניים בחיים שלו והחליט שגם הוא יכול, הרי הוא נחשף לסיפורים המותחים ביותר שמתרחשים באחורי הקלעים של הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון. אבל משהו בתרגום של הוליווד לגבעת רם בירושלים לא עובד כל כך בספר הזה. גם כאשר הסופר מכניס אל בין דפיו של הספר את הידע שלו (הרחב, יש להודות), בנושאי החקיקה השונים, הוא עושה זו בצורה מגושמת, המצליחה לאבד את הקוראים. כאנשי מקצוע רבים המתמחים בתחומם, תומר אביטל נהנה ללהג אודות החוקים והתקנות ותת-התקנות המרכיבים את הדמוקרטיה הישראלית, והוא עושה זאת תוך שימוש בז'רגון מקצועי שעשוי לעבור הרחק מעל לראשיהם של חלק ניכר מהקוראים שאינם בקיאים בחומר.

      בסופו של דבר, החטא הגדול ביותר של אביטל הוא שהוא ניסה יותר מדי, והדבר זועק מבין דפיו של הספר. אם המציאות הפרלמנטרית שמתוארת בספר קרובה לזו המתקיימת במציאות, הרי שזהו כתב אישום חמור כנגד בית הנבחרים הישראלי. התככים והמזימות המתקיימים מדי יום במסדרונות המשכן היו יכולים בקלות רבה לאכלס את דפיו של ספר מתח טוב בהרבה מזה, כזה שהיה מסוגל אולי לייצר רעש תקשורתי שיזעזע את המערכת, אך כאשר הוא בוחר להיכנע לסיפור מתח בנאלי שכזה, מה שמתקבל בסופו של דבר הוא ספר המשלב בין קלישאות מעולם התוכן של הטראש האמריקאי ובין הפרובינציאליות הישראלית, ועושה זאת בצורה חובבנית, מגושמת ולא אמינה.

      המשכן / תומר אביטל, הוצאת עם עובד, 333 עמודים

      פרק ראשון: תעלומת רצח במסדרונות הכנסת, מתוך הספר "המשכן"


      האם תקראו את "המשכן"? ספרו לנו בפייסבוק