קו קלאקס קלאן

    ניסן שור מבועת מפני מוזיקת השנאה הגזענית והמכוערת של סאבלימינל

    יש בהיפ הופ הישראלי המון דברים חיוביים ושמחים: יש קהל מסור שנורא אוהב את המוזיקה הזאת ומשקיע בקפידה בכל האלמנטים הנלווים, יש קהילה הולכת וגדלה של ילדים וצעירים בעלי מכנה תרבותי משותף, יש הרכבי היפ הופ חדשים שמושפעים ומתפתחים ומשתדלים, יש מסיבות מצוינות, יש נישות תקשורתיות שתומכות ומפרגנות. בקיצור, יש להיפ הופ הישראלי את כל הסיבות להפוך לתופעה תרבותית וחברתית בעלת נוכחות ומשמעות בתמונה הכוללת של המוזיקה המקומית, ובאותה הזדמנות גם לתת לה בעיטה בתחת כמו שמגיעה לה כבר מזמן. ויש את סאבלימינל.

    לזכותו של סאבלימינל ולזכותו של "האור והצל", הדיסק החדש שלו, אני יכול לרשום נקודת זכות בודדת (ואחר כך אני אתחיל ללכלך) – הוא פועל באפקטיביות כדי לקרב את לבבות העם אל ההיפ הופ. מכיוון שהיפ הופ, בגלובלי, זאת מוזיקה מצוינת, הרי שההצלחה של סאבלימינל עשויה לסלול את הדרך להרכבי היפ הופ ישראלים אחרים, וכך להעביר את הז'אנר הזה מתקופת המהפכנות וההתהוות שלו למצב שבו הוא יהיה נטוע היטב בתודעה של המיינסטרים, ובאופן זה להשלים מהלך שירענן את השורות במוזיקה הישראלית.

    אלא שגם אם סאבלימינל (ביחד עם השותף הסנג'ר שלו, הצל) – שנחשב בעיניי עצמו וגם בעיניי חלקים לא מבוטלים בקרב קהילת הילדים החמודים של ההיפ הופ לאחד מסנדקי הסצינה – מסמן איזשהו כיוון דרכו יכול ההיפ הופ לפרוץ, הוא גם לוקח אותו למקום מאוד מכוער במישור המוסרי. "האור והצל" הוא אחד המסמכים היותר דוחים שהתרבות הישראלית הצליחה להוציא מקרבה, אפילו בימים המשוגעים האלה.

    כמתאבן, הדיסק מתחיל בהקדמה הבאה: "השנה שנת 2002, תשס"ב וישראל מכותרת. בכי וצחוק, לידה ומוות, סוף והתחלה הם חלק משגרת יומנו בציון והעולם כולו נגדנו. הטרור שולט ברחובות ומדינת ישראל שוב נאבקת על זכות קיומה. אך האיש הקטן מתוסכל, מפוחד ומבולבל... האור והצל, אנשים אלו מביאים איזון לאזור מוכה דם ומיתון. המראה של החברה. כי ביחד נשרוד ולחוד ניפול. עם חזק אחד ומאוחד. אז המלחמה קשה, אבל אנחנו, אנחנו ננצח".

    אני חשדן לגבי כל דיסק שמתחיל כמו תשדיר בחירות, ואני מרגיש שצריך להבהיר כמה דברים בקשר להתבטאויות הפוליטיות של סאבלימינל בראיונות שנתן וגם בדיסק. בשניהם, אגב, הוא התגלה כחתיכת טמבל טיפוסי בעל ראיית עולם מדינית של רובי ריבלין: "אויביי מאוחדים, רוצים להשמידיי, אנחנו מניקים ומחמשים את האויבים"; "גם אני יכול את כל מי שנגדי כמו כלום לאכול"; "אפילו המדינה שלי הפכה להיות שק חבטות ליציאות בינלאומיות שיקבעו לי אם להיות או לא להיות" (מתוך השיר "בילאדי", שדי ממצה את ראיית העולם האתנוצנטרית של הימין).

    אבל הבעיה עם סאבלימינל היא לא שהוא ימני, שיהיה ימני עד מחר. הבעיה איתו היא שהוא שונא. יש מספיק מוזיקאים ימנים באזורים הדתיים-לאומיים ששרים שירי אהבה וכיבושין לגבעות המוריקות של ההתנחלויות הלא חוקיות, אבל הם עושים את זה בסטייל ידידותי שגם אם אני לא מסכים איתו, הרי שאני יכול לחבב את הסתלבט שלו. סאבלימינל מגעיל את מסורת האמירה הפוליטית בשירים. מה שיש ב"האור והצל" זאת לא אמירה פוליטית ולא בטיח, זוהי פשוט לאומנות מגובבת ומטופשת המוגשת בטקסטים עילגים לאללה. כשהוא שר: "ת'תקווה בלב נועל, עם חזק לא נתקפל, כי לא נולד הבן זונה שיעצור את ישראל", סאבלימינל ממציא היפ הופ חדש – היפ הופ כובש שבא מעמדה כוחנית, ולא היפ-הופ שתמיד הגיע כאנדרדוג מדוכא, גם כשהוא כבר היה הכי מיליונר שיש.

    "האור והצל" הוא דיסק של מוזיקת שנאה, כינוי שבדרך כלל נהוג להצמיד ללהקות מטאל נאציות מסקנדינביה והרכבי קאנטרי של הקו-קלאקס קלאן. תאזינו ל"באנו חושך לגרש". אפשר לדמיין היטב ולשמוע את קצב רמיסת המגפיים: "קדימה, פול ספיד, כמו נהג שיכור, אין מעצורים, אין לאן לחזור, מסתכלים לפנים, לעולם לא לאחור! כי מי עליי ישמור מפני הטרור".

    סאבלימינל מזקק טוב-טוב את כל הפראנויות של התקופה האחרונה בטקסטים שלו, הוא מתדלק את פחדי הציבור ומשתמש בהם כמו פאשיסט הגון. האגרוף הקמוץ עם גורמט מגן הדוד שבעטיפה יכול בכיף לשמש כויז'ואל החדש של "כהנא חי".

    אפשר היה להתייחס בביטול לעולם הרוחני של סאבלימינל – הרי בכל זאת מדובר בנער שספג יותר מדי אריק שרון – אבל הבוטות של המסרים שלו והפופולריות שלו מזיקה ממש. היא עלולה לאשר ליותר מדי ילדים שהדעות הקיצוניות והלאומניות איתן הם מסתובבים הן ממש בון-טון ואפילו די קול. מספיק להם לשמוע זבל דוגמת "הפרד ומשול" אצל הפוליטיקאים שלנו.

    בעניין הזה אני לא מצליח להבין כיצד קהילת ההיפ הופ, אמנים ואנשי תקשורת גם יחד, לא הקיאו מתוכם והקיאו על סאבלימינל. ספיישל שנערך לכבודו בתוכנית "עסק שחור" מעיד בעיניי על מצב בעייתי – החבר'ה כל כך עסוקים בקידום המוזיקה השחורה בארץ (מלאכה שקוואמי ולירון עושים באהבה מגניבה), שהם שוכחים שיש שאלות אנושיות הרבה יותר בסיסיות. ושוב, זה לא עניין של ימין ושמאל: זה עניין של חוסר כבוד לזולת וזלזול לאומני - גם אם תחת מסווה של שלום וביטחון ולוחמה בטרור - בכל מה שהוא אנושי. ואל תגידו לי: "ניסו, תירגע, מה נהיית כל כך רציני? הבנאדם בסך הכל ערס, מה אתה מנפח הכל?", כי אני אפליץ עליכם.

    מבחינה יצירתית, "האור והצל" הוא לא דיסק אבולוציוני. זהו דיסק פופ-ראפ שמרני שמופק היטב, עם הופעות אורח של רון שובל ואבי סינגולדה, שלחלוטין לא מעידות על כך שנעשה כאן מהלך מבריק שהצמיח שילוב ייחודי בין הים התיכון לחוף המזרחי. במקרה הטוב, מדובר כאן בהמון טעם רע. סאבלימינל והצל הם ראפרים מעצבנים ווולגרים שאין להם לא עידון ולא נועם הליכות. הטקסטים שלו מפדחים לי את הנשמה: "היפ הופ בעברית, דאטס אמייזינג". זאת היתה יכולה להיות בדיחה טובה, אם האוקסימורון הזה לא היה מופיע בכל משפט שני.

    ראוי לציין שני קטעים מתוך הדיסק: "הפינאלי" בהפקה מעולה של אורי שוחט ורן הרוש מ"הרביעייה הפותחת", ו"לא תצליחו לעצור אותי" שמארח את סיוון, זמרת אר נ' בי פגזית שבאמת שווה לעקוב אחריה.

    בספ

    טרם התפרסמו תגובות

    הוסף תגובה חדשה

    בשליחת תגובה אני מסכים/ה
      walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully