אנחנו מפחדים משינויים. זה קצת מוזר, כי אין לדעת אם שינוי יביא משהו טוב יותר מהסטטוס קוו, אבל כנראה שיש משהו מנחם בוודאות, בשגרה. ובכל זאת, שינוי הוא דבר בלתי נמנע. זה, רבותי, הוא חלק קטן מהאבסורד של הקיום האנושי. בדומה למוות, אובדן ובדידות אנחנו פוחדים מהבלתי נמנע. מעטים בני המזל שמצליחים להבין את זה. מעטים עוד יותר אלו שמצליחים לקבל את זה ואף לצפות לזה. ומתוך כל אלה, לייצר פיסת אמנות על זמנית ומלאת תקווה זה כבר נס.
לפני 50 שנה התרחש נס כזה. סם קוק נכנס לאולפן בלוס אנג'לס והקליט את השיר של חייו "A Change Is Gonna Come", שיר שהפך במהרה להמנון הבלתי רשמי של תנועת זכויות האזרח המתעוררת של אותה התקופה. שיר אישי וחברתי כאחד שמצליח לרגש, לנטוע תקווה ולהישאר רלוונטי כתמיד גם חצי מאה אחרי שהוקלט. שיר של פעם בחיים.
במבט לאחור, כל הרקע הביוגרפי סם קוק מוביל לרגע ההקלטה של השיר הזה: בן למטיף בכנסייה שנולד במיסיסיפי בשנת 1931, שנים ואזור שבו עורו השחור מנע ממנו סיכוי לחיים רגילים. בתקווה לייצר בדל סיכוי עבור ילדיהם, הוריו עברו לשיקגו כשקוק היה בן שנתיים, ובמהרה גילו שהם בקושי נתפסים כבני אדם.
כמו רבים מבני קהילתו, קוק החל את הקריירה המוזיקלית שלו בכנסיה. גם מבחינה מוזיקלית היה באותם השנים גטו מיוחד אנשים "צבעוניים" כפי שכונו אז, לא יכלו להצליח מחוץ לז'אנרים המתאימים, ג'אז או גוספל ז'אנר אחד של השטן, השני של האל. סם בחר בשני, או בעצם נבחר לגוספל בשל המורשת המשפחתית שלו. אבל הכישרון העצום שלו היה גדול מכל ז'אנר.
אחרי תקופה מוצלחת במצעדי הגוספל, קוק עשה מה שאף מוזיקאי בז'אנר לא עשה לפניו והחל לייצר שירי פופ שמשכו אליו תשומת לב רבה, גם מתוך קהילת הגוספל (שטענו שאיבד את דרך האל) ולראשונה גם מעולם המוזיקה שבחוץ, זה שרצה להגיע. אביו, שלא אהב את השינוי, אמר לו ש"אם אתה מתחיל לכתוב שירי אהבה אז זו העבודה שלך, לא האמנות שלך". וקוק היה מאוד טוב בעבודה שלו.
עד סוף שנות ה-50 כבר היו לו לא מעט להיטים ברזומה וגם מספר הופעות טלוויזיוניות, אירוע נדיר לתקופה עבור שחור בן התקופה. "You Send Me", "Chain Gang" ו"Wonderful World" האהוב מאוד על הפלייליסט הישראלי היו להיטים גדולים שהפכו את קוק למקרה נדיר של אמן קרוסאובר שחור. בשלב הזה הוא כבר יכול היה להמשיך במסלול הנאה שנפתח בפניו, להופיע בפני הקהל הלבן שאהב אותו כששר באופן לא מאיים על אהבה בלתי תלויה. אבל, אמרנו כבר שינוי הוא בלתי נמנע.
עבור קוק, השינוי החל מדברים קטנים. עם ראשית שנות ה-60 הוא החליט להפסיק לשים מוצרים מחליקים בשערו. זה נשמע שולי, אבל האמירה גדולה בהרבה מהאקט. וכך, השינוי שהתחיל ממעבר לשיער מקורזל, אפרו קטנטן וכמעט בלתי נראה, הפך תוך ארבע שנים למהפכה מוזיקלית מחאתית.
היו עוד מספר גורמים שהובילו את קוק לשיר האגדי שלו, רובם טרגיים למדי ושופכים אור מעט שונה על דמותו. בזמן שקוק הפך פוליטי יותר, כשבחר להפסיק להופיע באולמות שמפרידים בין לבנים ושחורים, ועצמאי יותר בעודו מקים חברת הקלטות בבעלותו, הוא איבד את אשתו לשעבר בתאונת דרכים ואת בנו בן השנה-וחצי שטבע בבריכה ציבורית. אם זה לא מספיק כדי לגרום לאדם לאבד את דרכו, הוא החל לאבד את סבלנותו לגזענות שחווה כל חייו, דבר שניכר בברור בתקרית שהתרחשה ב-8 באוקטובר 1963, בבית המלון הולידיי אין בלואיזיאנה.
כפי שמתואר בביוגרפיה שלו, "Dream Boogie", קוק ופמיילתו הגיעו למלון במהלך סיבוב ההופעות, וכאשר סירבו לקבלם מכיוון שהיו שחורים קוק איבד את קור הרוח שלו, והשתולל. אשתו ניסתה להרגיע אותו. "הם יהרגו אותך", היא צעקה בייאוש. "הם לא עומדים להרוג אותי, אני סם קוק" ענה לה. התשובה שלה משקפת את סיפור הקהילה השחורה של ראשית שנות ה-60: "לא, עבורם אתה סתם עוד כושי." למותר לציין כי את הערב סיים קוק במעצר על הפרת סדר.
זו היתה הדחיפה האחרונה שקוק היה צריך כדי לכתוב את השיר של חייו, שיר שיחבר בין יכולת הפזמונאות הטבעית שלו לנשמה הגדולה שספג בימי הגוספל. בין העבודה לבין האמונה שלו. בדומה למוזיקאים רבים, הוא נזכר בשיר אחר, שעליו אמר שהיה צריך להיכתב על ידי מוזיקאי שחור, ויותר מכך, על ידו: "Blowin' in the Wind" של בוב דילן. עם המטען העצום הזה קוק התיישב לכתוב את שלושת הדקות החשובות של חייו.
זהו השיר המורכב ביותר שכתב. במילים פשוטות ודימויים לא מורכבים בונה קוק תמונה שמטיילת מה"נולדתי ליד הנהר" של הפתיח ועד הסיום הכואב אך מלא התקווה. זו תקווה שנובעת מייאוש, מחוסר יכולת להתמודד עם המצב, תקווה לשינוי. רנה הול, שהיה אחראי על התזמור של השיר, בנה עבורו טון מר ומתוק בדיוק במידה הנכונה, מטפס בכל בית לעבר הקרשנדו המרהיב של הסיום. כל בית עם טעם משלו, כל מילה זוכה לטיפול מיוחד ולרגש תואם והכול מתאסף יחדיו ליצירה שנזעקת בקול טהור אך סדוק בדרכו שלו. חיה פצועה שבמקום לזעוק מכאב, זועקת מתקווה.
אפשר ללמוד הרבה על טיבו של שיר דווקא מגרסאות הכיסוי שלו, ולשיר הזה בהחלט היה מגוון עצום של גרסאות כיסוי. כהמנון של תקווה בתקופה חשוכה, כיסו אותו עשרות אמנים, בניהם חברתו הטובה של קוק, אריתה פרנקלין, הפוג'יז ואף בוב דילן בסגירת מעגל נאה - שלא לדבר על הגרסה המפורסמת של אוטיס רדינג. אפילו אובמה עצמו ציטט אותו בנאום הנצחון שלו ב-2008 באומרו "עבר זמן רב, אבל הלילה, בשל מה שעשינו ביום זה, בבחירות הללו, ברגע זה, שינוי הגיע לאמריקה".
מה שמגוון גרסאות הכיסוי הרחב חושף בשיר, גם במנותק מדמותו של קוק, הוא את מגוון הרבדים העצום. כל גרסה חושפת צד אחר באותו שיר, רגש אחר שמוכיח שהוא אוניברסלי. דוגמה נהדרת לכך היא גרסת הכיסוי של בייבי יואי, זמר נשמה פסיכדלי כמעט-נשכח מהסיקסטיז, בחור עני וכבד משקל מאינדיאנה, שלקח את שלוש הדקות של קוק והפך אותן לבלדה זועקת בת תשע דקות, שמחלצת מהטקסט המקורי את כל הכאב שבעבע בתוכו.
הזמר המקורי לא זכה לראות את היצירה שלו נכנסת לספרי ההיסטוריה. הוא נרצח בסיום אותה שנה בנסיבות תמוהות ביותר, ספק בשל רדיפת הנשים שלו וספק בשל אי הבנה. מותו הסתמי לא האפיל על אותו נס שהתרחש לפני 50 שנה. סם, אדם שידע לנסח במילים פשוטות רגשות מורכבים, התראיין כמה חודשים אחרי שהקליט את השיר בתוכנתו של דיק קלארק בראיון כן ומשעשע. כשנשאל מה הסוד שלו, שאלה קלישאתית ומעיקה, הוא השיב תשובה מאירת עיניים: "אני חושב שהסוד הוא התבוננות. אם אתה מתבונן במה שמתרחש, מנסה להבין איך אנשים חושבים ולקבוע את הזמן של היום, אתה יכול לכתוב משהו שאנשים יבינו". וכשאתה עושה את זה מספיק טוב, אקט קטן שכזה יכול להביא גם תקווה לאנשים במשך עשרות שנים. ואולי גם איזה שינוי קטן, ולמרבה הפלא, רצוי.
מה הביצוע האהוב עליכם לשיר? ספרו לנו בפייסבוק