הוא כבר עובד על הפרופסורה?

א.ל דוקטורוב ("רגטיים") ידוע כסופר של ניו יורק. א.ל דוקטורוב ידוע כסופר של היסטוריה, סופר של ספרים שבהם תקופות הן הגיבורים יותר מאשר הדמויות. א.ל דוקטורוב ידוע כסופר שמערבב בין עובדות היסטוריות ובין מציאות בדיונית, סופר ששותל דמויות אמיתיות בעלילות פיקשן. את כל אלה הוא עושה גם ב"עיר האלוהים".

בראשית "עיר האלוהים" (זמורה ביתן), כמו בת"נך, נזרק הקורא אל הראשית. במקרה הזה - המפץ הגדול. אנחנו נתקלים בדובר ששואל שאלות על המפץ. איננו יודעים מיהו. רגעים אחר כך אנחנו נוחתים במסעדה ניו יורקית, בגיבור שמנסה להתחיל עם אשה נשואה. ברגע שאנחנו מתחילים לעקוב אחרי העלילה אנחנו נזרקים שוב, הפעם אל תוך מוחו של כומר-בלש שמנסה לעקוב אחר צלב שנגנב מכנסייתו. ואז פתאום רבייעית מדרש מנגנת סטנדרט.

בערך עד מחציתו של הספר ייתקשה הקורא להבין מי נגד מי ולמה, וגם אז לא ממש. הספר מערבב בין ז'אנרים שונים, כתיבה יבשה, כתיבה במשקלים, כתיבה דרמטית וכתיבה בלשית. דוקטורוב מעלה שאלות פילוסופיות, תיאולוגיות והיסטוריות. הוא מפוצץ בהגיגים על מדע, על טבע, על קולנוע ועל שירה. העלילות השונות כמו ממהרות במורד רחובות הכרך, לפעמים מתעכבות למפגש חפוז, לפעמים חולפות זו על פני זו בלי להניד עפעף. הנה אנחנו נער/שליח/סוכן חשאי בגטו. שנייה אחר כך אנחנו במסעדה ניו יורקית, מבקשים מנה נוספת. אחרי שני דרינקים אנחנו כבר הופכים ללודוויג וויטגנשטיין.

הסלט הזה הוא המטרפולין המודרני אותו מנסה אדגר לורנס דוקטורוב לשרטט - המטרופולין הזה, שהוא האלוהים שלנו, עם ההיגיון הסתום שלו, עם הגירויים המתחלפים ללא הרף, שמעוררים זכרונות, שנקטעים על ידי גירויים אחרים, שמעוררים מחשבות. כל אלה שאינם מתחילים ואינם מסתיימים בנקודה קוהרנטית, חסרי נראטיב ברור. בספר כמו בחיים.

בשלב מסוים מסתבר הספר כמחברת סקיצות של סופר. יש לאורכו עלילה אחת עקבית, מרכזית, שמתארת את מפגשי הסופר עם כומר מורד שהצלב שלו (שנגנב קודם) נמצא על גג בית כנסת. הסופר כותב את סיפורו של הכומר ואת סיפורה של רבנית בית הכנסת, שמתגלגל לסיפור אהבה. עלילות נוספות מתחילות ונקטעות. זהו ספר שמתכתב עם ספרות ועם אמנות. בעזרת תחבולות שונות הוא אינו מניח לך לצלול אל המציאות הבדיונית ליותר מדקות ספורות, ומזכיר כל העת שמדובר במילה כתובה.

"עיר האלוהים" הוא, כאמור, ספר מורכב, רווי מימדים ומשמעויות, אבל נראה שהתסבוכת האניגמטית של הספר הזה מסובכת פחות בשפת המקור. למרות שדוקטורוב נשאר אחד, מתחלפים בכל פעם המתרגמים של ספריו לעברית, והדבר ניכר. נראה שיש משהו חפוז ולא מדויק בתרגום הנוכחי (מרים יחיל-וקס), שמסרבל עוד יותר את המשפטים המסורבלים ממילא, ופוגם בהנאת הקריאה ובאיכותו של הספר. האם מצב השוק קשה עד כדי כך שהמתרגמים אינם משתכרים מספיק ולכן אינם משקיעים מספיק בתרגום הספרים?