פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      "נברסקה": סרט מסע קטן, חכם ויפה

      הוא אולי לא הסרט הכי גדול של אלכסנדר פיין, אבל "נברסקה" מתחמק באלגנטיות ממלכודת הקיטש ההוליוודי וסרט הזקנים הבנאלי, ובדרכו הצנועה, מצליח לרגש ולעורר אהדה כנה

      "נברסקה": סרט מסע קטן, חכם ויפה

      צריך יומרה לא קטנה כדי לקרוא לסרט בשם של מקום. יש מיליון סרטים שמתרחשים במנהטן, אבל רק אחד שקוראים לו "מנהטן". כשוודי אלן החליט לתת את השם הזה לסרט שלו, הוא הכריז שזה יהיה סרט מנהטן האולטימטיבי. ובמידה רבה, הוא צדק. כשמייקל ביי קרא לסרט שלו "פרל הארבור" הוא החליט שהסרט שלו יהיה האחד והיחיד שיזוהה עם פרל הארבור (וטעה). ישנם גם "מינכן", "ברוז'", "שיקגו" ו"פילדלפיה". אז כשסרט מנכס לעצמו מדינה שלמה, כמו נברסקה, זאת חתיכת הצהרה. אלכסנדר פיין לקח לעצמו שטח עצום, 200 אלף קילומטר מרובע, וחתם בצד הפריים. זאת היתה יומרה גדולה מצידו, אילו למישהו היה אכפת מנברסקה.

      האב ובנו, גיבורי הסרט, יוצאים למסע ממונטנה, דרך דרום דקוטה, לנברסקה. כולן מדינות שכף רגלם של רוב תושבי ארצות הברית מעולם לא דרכה בהם. לכל היותר ייתכן שהם חלפו מעליהן בטיסה משיקגו לאיזה מקום יותר מעניין. אף אחד לא מתכנן טיול לנברסקה, אלא אם כן יש לו משפחה שם. זה האמצע הלא מעניין של אמריקה, כשהדברים החשובים מתרחשים בקצוות. אז אלכסנדר פיין יכול לקבל את המדינה הזאת, כולה, בתור שם לסרט – הרי מי יותר מתאים ממנו לעשות סרט על אנשי האמצע, הלא זוהרים, הקצת עלובים?

      וודי גרנט (ברוס דרן) מחליט ללכת לנברסקה כדי לאסוף את מיליון הדולר שבהם זכה. כמובן, לכל בר דעת ברור שוודי גרנט לא באמת זכה במיליון דולר – הוא רק קיבל את אחד מאותם מכתבי דואר זבל שמבטיחים לך הרבה כסף אם אתה לא קורא את האותיות הקטנות. אבל גרנט הגיע לגיל שבו לא בטוח שהוא עדיין בר דעת. טוב שאין לו דואר אלקטרוני, אחרת הוא היה עלול לצאת למסע לניגריה כדי לעזור לנסיך מנדבה לחלץ את ירושת המיליונים שלו מהבנק. אשתו ושני בניו של וודי מנסים לשכנע אותו שאין מיליון דולר ושאין לו לאן ללכת, אבל הוא מתעקש כמו שרק זקן שמוחו כבר לא עובד בפול גז יכול להתעקש. אז אחד מבניו, דיוויד (וויל פורטה) מחליט לקחת אותו לנברסקה – כדי לתת לו מטרה כלשהי, וכי אין לו שום דבר יותר טוב לעשות.

      נברסקה (יח"צ)
      לא ממש בר דעת. מתוך "נברסקה" (צילום: יח"צ)

      בדרך לשם הם עוצרים בעיר שבה גדל וחי וודי במשך רוב חייו, ושם הם גם נתקעים. הם פוגשים שכנים, קרובים ושותפים לשעבר, ששמחים לראות את הבן האובד שחזר, ועוד יותר מזה, כמובן, שמחים לשמוע על העושר הגדול שנמצא בדרך אליו, ורוצים חתיכה. כולם מבוגרים, עייפים, אפורים (טוב, הסרט בשחור-לבן, אין ברירה אחרת), ולא יודעים שהם לוקחים חלק במסע אל אכזבה ידועה מראש.

      הסיפור נשמע אלכסנדר-פייני, אולי יותר מדי. גם "אודות שמידט" עסק במסע של דמות פתטית משום-מקום אחד לשום-מקום אחר, ובדרך בפגישה עם הרבה דמויות קטנות אחרות, שמה שיש להן בחיים הוא אמונה תמימה ומטומטמת בטריקים שיווקיים ציניים. אבל נראה שפיין קצת השתנה עם השנים. אם "שמידט" היה מלא בבוז ולעג כלפי כל אחד מהעלובים האלה, ב"נברסקה" יש בעיקר אהדה. אפילו וודי גרנט, הסב התמים מדי והטועה, יוצא קצת נאצל בעקשנותו החמורית. מצד שני, יהיה מוגזם לומר שפיין הפך את עורו והפך את הסרט שלו לקומדיית מסע קיטשית אופיינית, שלאורכה הבן ילמד להכיר טוב יותר את אביו וכולם יהיו אנשים טובים יותר וכו'. כל זה קורה, אבל בקטן. בלי צעקות, בלי כינורות ברקע, בלי סצינת מונטאז' של נסיעה על רקע מוזיקת רוק ומצלמות רחף. החיים של אף אחד מהם לא יהפכו לגדולים, אבל אולי הם יהיו קצת פחות בינוניים.

      נברסקה (יח"צ)
      הכל קורה בקטן. מתוך "נברסקה" (צילום: יח"צ)

      ועוד לזכותו של הסרט: ברוס דרן וג'ון סקוויב, המגלמת את אשתו, מועמדים שניהם לאוסקר ובצדק. הם מגלמים זוג זקנים: הוא מטושטש, היא רגזנית, שניהם מדויקים כל כך שקל מאוד לשכוח שאלה הם שחקנים, ושהם כנראה לא כאלה במציאות.

      ‏"נברסקה" הוא לא הסרט הכי נוקב או הכי חזק של אלכסנדר פיין, וגם לא יהיה הסרט הפופולרי ‏ביותר שלו (כי ג'ורג' קלוני לא משתתף בו).‏ אבל הוא ישיר, פשוט ויפה – בלי הדיכאון שאפיין כמה מסרטיו הקודמים, אבל גם בלי מלכודות הקיטש ש"סרטי זקנים" נופלים לתוכן בדרך כלל.

      מה חשבתם על "נברסקה"? ספרו לנו בפייסבוק