פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      פסטיבל ברלין 2014: נאצים, היפסטרים ונימפומניות

      פון טרייר ושייה לה-בוף שוב עשו הצגות, ווס אנדרסון שוב יצר נפלאות והסרט על הימלר ודאי עוד יעורר סערה. אבנר שביט מדווח מברלין

      פסטיבל ברלין 2014: נאצים, היפסטרים ונימפומניות

      מהדורת 2014 של פסטיבל ברלין הגיעה אמש ליומה הרביעי, ולאחר סוף שבוע עמוס, הציגה את הסרט הישראלי הארוך הראשון והאחרון שמשתתף בה השנה. מדובר ב"מכתבי הימלר" של ונסה לאפה, המתבססת על מאות מסמכים פרי עטו של הבכיר הנאצי שהתגלגלו איכשהו לידיו של אביה, אספן שהתגורר בתל אביב.

      על תוכנם של המכתבים הללו כבר למדנו מכתבות שהתפרסמו בארץ לפני כחודש, אך הסרט מעניק להם המחשה מצמררת שהופכת אותם למטרידים עוד יותר. לאפה עושה זאת באמצעות שחקנים הקוראים את תוכנם, על רקע של קטעי ארכיון רלוונטיים בשחור-לבן שנאספו ושוחזרו בקפידה. "מכתבי הימלר" מורכב כולו מרצף מלא עוצמה של קטעים שכאלה, וכך הקהל מרגיש כי הוא חווה בזמן אמת את ההיסטוריה שהימלר כותב עליה ביובש, בפרטנות ובגאווה.

      מן הסתם, זה מרשים, מרתק ולא קל לצפייה, ואכן הסרט התקבל בהערכה. מדברי מנהלי הפסטיבל לפני תחילת ההקרנה אפשר היה ללמוד כי הם חשים שהוא אחת היצירות התיעודיות החשובות של השנים האחרונות, ונדמה היה כי בתום הצפייה, גם הקהל הרב שנכח באולם מסכים עם כך.

      המכתבים של הימלר (יח"צ)
      חשוב או מסוכן? מתוך "מכתבי הימלר" (צילום: יח"צ)

      אך כצפוי מסרט שכזה, יש בו משהו מעורר מחלוקת. רק עתה, הגיע "אחרון הלא צדיקים" המונומנטלי של קלוד לנצמן, הפריך את התפיסה הנושנה לגבי הבנאליות של הרוע הנאצי ופתח דף חדש ומרתק בדיון על מעשיהם. לכן, מעט מאכזב לראות כיצד "מכתבי הימלר" שב לבור הזה, ומקדיש את רוב זמנו כדי להדגיש עד כמה הרשעות של רוצח ההמונים היתה שגרתית ויומיומית. יש בגישה הזו משהו מיושן ולא מקורי. אף כי ברור שכוונות היוצרים טובות, ייתכן כי היא תורמת להאנשת פושעי מלחמה, ולכן לא מעוררת התמודדות אמיתית עם הדברים שקרו, אלא רק מקלה על הדחקתם.

      בקיצור, אולי לא פלא שהגרמנים כל כך אוהבים את הסרט, אבל מובן שאין דעה אחת בעניין. את הדיון ב"מכתבי הימלר" אפשר וצריך להרחיב, וזה יקרה די בקרוב, לאחר הקרנת הבכורה הישראלית שלו במסגרת yes דוקו, הערוץ ששוב מצליח למצב את עצמו במרכז הבמה העולמית.

      אף ש"מכתבי הימלר" משך תשומת לב, הסנסציה האמיתית של הפסטיבל אמש היתה הקרנת החלק הראשון והלא מצונזר של "נימפומנית" – היצירה הטרייה של לארס פון טרייר, שהיא לעתים שמימית ועמוקה ולעתים משמימה ומביכה, אך מתגלה בסופו של דבר כפיסת אמנות שלמה התופסת את הצופה באזור חלציו כדי לחדור לו לנשמה.

      הסרט כבר הוקרן מסחרית בצרפת, עבר בלי משים ונשכח מהר בתהום הנשייה, כך שאפשר היה לחשוד כי הוא צפוי לקבורת חמורה בכל העולם. אך החוויה הברלינאית העירה אותו אמש לחיים והפכה אותו מחדש לסיפור הלוהט של עולם הקולנוע. זאת, גם הודות להתלהבות המבקרים, אבל בעיקר בגלל השערוריות סביב הקרנתו. פון טרייר וכוכבו הראשי, שייה לה-בוף, דאגו לכך בעזרת קרקס תקשורתי פרי מוחם המעוות: הבמאי הגיע לעיר עם חולצה ועליה הכיתוב "פרסונה נון גרטה", תזכורת לסילוקו מפסטיבל קאן בשל אמירותיו על היטלר ועל נאציזם, ואז לא הגיע למסיבת העיתונאים שלאחר הפרמיירה. השחקן, לעומת זאת, דווקא כן נכנס אליה, רק כדי לצאת ממנה מיד לאחר שפלט אמירה ביזארית, ואז הסתובב במתחם האירוע עם שק על ראשו ועליו ההצהרה "אני כבר לא מפורסם".

      מובן שצלמי העיתונות בלעו בהנאה את הפתיון הזה, ולנוכח החגיגה התקשורתית הזו, מנהלי הפסטיבל ליקקו את השפתיים. האירוע הברלינאי נחשב בדרך כלל לגרסה המרובעת והקרירה היותר של ההפנינג הקולנועי היוקרתי יותר בקאן, אך בזכות נכונותם של הבמאי והשחקן להביך את עצמם, השכילו אמש הגרמנים להתעלות על עמיתיהם הצרפתים וללמדם שיעור ביחסי ציבור עכשוויים. עתה רק נותר לתהות מה עוד יעלה בגורל שפיותו של לה-בוף ולתהות האם התנהלותו אינה רק חלק מאיזשהו פרפורמנס ארט שהוא עמל על השלמתו.

      שייה לבוף בפסטיבל ברלין 2014 (GettyImages , איאן גוון)
      מי מסתתר מאחורי השקית? (צילום: אימג'בנק - Gettyimages)

      בצד זאת, השכיל הפסטיבל לעורר גיצים גם הודות להקרנת "ציידי האוצרות", סרטו הטרי של ג'ורג' קלוני על המצוד בעקבות יצירות אמנות שנגנבו בידי הנאצים, הבמאי-שחקן כיבד בנוכחותו את ההקרנה, ואף שהביקורות לא יצאו מגדרם, הצרחות ההיסטוריות של ההמון שליוו את צעדתו על השטיח האדום הוכיחו מעל כל ספק כי מדובר באחת מאושיות הקולנוע המובילות בימינו, ואולי אחד היחידים שמסוגל לגרום הן לנערות רכות בימים והן לקשישות מהוגנות למראה לאבד לרגע את הקלאסה האירופאית שלהן ולהידחק בין אלפי אחרות כדי לצווח מולו. בארץ יעלה הסרט בסוף השבוע הקרוב, אך לדאבון הלב, זה יקרה בלי גיחה של השחקן השרמנטי.

      הימלר, פון-טרייר וקלוני סיפקו אם כך לפסטיבל סוף שבוע עסיסי, וכן רק טבעי כי האולמות והרחובות שמסביב להם היו מלאים עד אפס מקום – ולא רק בעיתונאים ובאנשי תעשייה מרחבי תבל, אלא גם במקומיים שהתנפלו על כל כרטיס פנוי. נוסף לשלושת הסרטים שכבר דובר בהם, אלה היו יכולים גם להתרשם מהקרנות בכורה של מאות אחרים, ובהם כמה מטעמים מבית היוצר של אייקונים היפסטרים/אינטלקטואלים מובילים.

      הראשון בהם היה "מלון בודפשט הגדול", סרטו הטרי של ווס אנדרסון שפתח את הפסטיבל, כשבועיים לפני שיעלה להפצה מסחרית בישראל. הפעם, זירת ההתרחשות היא היבשת הקלאסית, הזמן הוא בין שתי מלחמות העולם ומקור ההשראה הם כתביו של סטפן צוויג. כתוצאה מכל זה, מדובר ביצירה הכי אירופאית וטרגית בקריירה הפורייה של הבמאי, המוכיח שוב את האיכויות הייחודיות שלו בכל הקשור לכתיבה שנונה, הכתבת קצב ממזרי ועיצוב אסתטי מרהיב. התוצאה נראית כמו סיפורת קלאסית, הבאה אל הבד בסגנון אנימציה – אך עם שחקנים בשר ודם רבים ומעולים, ובראשם רייף פיינס וכן כל שותפיו הקבועים של היוצר, למשל ביל מוריי.

      God Help The Girl (יח"צ)
      המשך קולנועי לפזמונים של בל וסבסטיאן. מתוך "God Help the Girl" (צילום: יח"צ)

      בצד אנדרסון הוותיק, אפשר היה לראות גם שני סרטי ביכורים של אמנים המוכרים מתחומים אחרים. סטיוארט מורדוק, סולן בל וסבסטיאן, הציג את "God Help the Girl", סיפור על שלושה נערים סקוטים המקימים להקה, שנראה כמו המשך ויזואלי מדויק לפזמוניו החמוצים-מתוקים, ונשבה ממנו תשוקה אותנטית ומקסימה לקולנוע, למוזיקה ולחיים בכלל. מעריצי ההרכב ישמחו לשמוע כי דרמה מוזיקלית זו נרכשה להפצה בישראל.

      הסופר הצרפתי מישל וולבק, מצדו, הציג סרט בכיכובו המערבב בין תעודה ועלילה כדי להסביר לקהל מה אולי קרה בחודשים שבהם נעלם לפני כמה שנים. באופן אירוני יחסית להיות היוצר איש של המילה הכתובה, התוצאה היא יצירה משונה שקשה להסביר אותה במילים. אך אפשר לומר כי היא תצוגת תכלית פרועה ומופרעת של וולבק, שחקן מבוזבז המוכיח כאן שהוא כוכב קולנוע של ממש. חשוב גם לציין שאף כי התקציר שלו עלול לרמוז אחרת, הרי כי "חטיפתו של מישל וולבק" הוא סרט מהנה להפליא, ולא מחייב בהכרח היכרות מוקדמת עם כתביו של הסופר שונא האדם.

      בן עמו של וולבק, הבמאי מישל גונדרי, עינג גם הוא את באי הפסטיבל עם יצירה ייחודית – "Is the Man Who Is Tall Happy?", סרט תיעודי בו הוא ממחיש באנימציה ידנית את השיחות הארוכות שהיו לו עם הבלשן נועם חומסקי. כך, אנו זוכים לחזות בעיקרי תורתו המוכרת של המלומד כפי שלא ראינו אותה מעולם, וזה יפה לעין וחריף למחשבה. ייתכן והקולנוען עלה כאן על דרך חדשה להתייחס לקשרי הגומלין בין המסך הגדול לפילוסופיה, ובתום הצפייה מתעוררת תקווה לראות סרטים דומים בכיכובם של הוגי דעות אחרות.

      גם במקרה של וולבק וגם בזה של גונדרי, סביר כי הסרטים לא יגיעו להקרנה מסחרית בישראל,אך בוודאי יוקרנו במסגרת סינמטקית כלשהי במוקדם או במאוחר. כך או כך, בזאת הגיע הפסטיבל הברלינאי פחות או יותר לנקודת האמצע שלו. הוא יימשך עד תום סוף השבוע הקרוב, ובין השאר צפויה בו הקרנת בכורה אירופאית ל"בויהוד" של ריצ'רד לינקלייטר, שכבר הוצג בסאנדנס והוכתר שם כאבן דרך קולנועית. בקיצור, יש למה לחכות.