בניגוד לתחומי יצירה נישתיים ואוונגרדיים, כשזה מגיע למוזיקה פופלרית, אין דבר מכשיל יותר מלהיות יוצר "חשוב". גארי ניומן, למשל, הוא יוצר חשוב. מסוג האמנים שרשימת המושפעים ממנו גדולה ממספר הלהיטים שכתב. מסוג האמנים שמידת ההערכה אליהם נמדדת על פי הישגים תרבותיים יותר מאשר אמנותיים. כולם מעריכים את גארי ניומן, ובצדק. עבור שוחרי האייטיז, הוא הראשון שכבש את המצעדים עם צמד סינגלים שבישר לראשונה את עידן הסינת פופ. בשביל הגותים הוא אייקון, כי הוא מופיע עם איפור ושר על ניכור ורובוטים המדרדרים לזנות. לשוחרי האלקטרוניקה הוא נביא צלילי סינתיסייזר חדשניים, לבריטים הוא גאווה לאומית ולאמריקאים ברור יותר מאי פעם שאלמלא גארי ניומן, לא היה מרלין מנסון ובטח לא ניין אינץ' ניילז.
אבל אם תשאלו אותו היום, הוא במהרה ישמח להתוודות: גארי ניומן ממש לא התכוון. את סינתיסייזר המוג שהוא הפך לקאלט בפופ של שנות ה-80 מישהו השאיר אחריו במקרה בדיוק ביום שבו נקבע לו זמן הקלטות אולפן. הוא מעולם לא שאף ליצור מוזיקה אלקטרונית לפני כן. האיפור המפורסם הוא פאשלה של מאפרת שרק ניסתה להסתיר מפניו את פצעי הבגרות והפוזה המונכרת היא בעקבות תסמונת אספרגר ממנה סבל מאז ומתמיד.
האספרגר הוא גם מה שמסביר את התעסקותו הרבה של ניומן בסבל הזולת ורגשותיו המעורערים, אך גם ובעיקר עוזרת להבין מניין הקושי ואי היכולת שלו עצמו כאמן להתבטא ולהתנהג באופן שימצא חן תמיד בעיניי מעריציו. כי למרות או בזכות היותו יוצר חשוב, גם גארי ניומן עצמו הודה לבסוף שבשנות ה-90 הוא הקליט גם לא מעט מוזיקה גרועה.
המהלך הכי נבון בפרק הנוכחי בקריירה של ניומן הוא ללא ספק המעבר לארה"ב. סיבוב ההופעות האמריקאי בליווי צמוד של טרנט רזנור, המוקדש לציון 30 שנה לצאת "עיקרון העונג" אלבום הבכורה הקאנוני, חשף את ניומן לדור של קהל חדש ומבין שבתמורה עזר לו גם להבין את עצמו. עבור מעריציו האדוקים, "ספלינטר", אלבומו החדש, לא טומן בחובו שירים טובים יותר מ"Jagged" (2006) ובטח לא יותר מ"Dead Son Rising" (2011) אסופת הסקיצות מאולפנו הביתי. ועדיין, ברור לכל ש"ספלינטר" הוא אלבום הרנסנס המיוחל של ניומן. סיבוב הופעות הנוכחי, זה שנחנך כאן בתל-אביב, ממשיך לעוד עשרות מוקדים מדרום אמריקה עד מזרח אירופה, בכולם ניומן עומד להופיע לראשונה בחייו. וזה, בעצם, אומר הכל.
ניומן קיבל את פני הבארבי בתרועה גדולה, מלווה באקורדים המדוסטרשים של "Resurrection", רצועת אינדסטריאל אינסטרומנטלית גועשת מאלבומו הקודם. בעשור הנוכחי, ניומן מעולם לא נראה כה אנרגטי ומלא חיים על הבמה כמו עכשיו. הוא האמנם מיעט בפניות מילוליות, אבל פיזית הגיע קרוב מספיק כדי כמעט לגעת בקהל הישראלי המסור, שהפתיע בבקיאות מופלאה גם בשירי האלבום החדש. אם לשפוט על פי הסט-ליסט שזכינו לו כאן, זה הולך להיות סיבוב הופעות אהוד מאוד על מעריציו הוותיקים של ניומן. הוא כולל לראשונה מזה עשור את השילוש הקדוש של "Cars", "Are Friends Electric?" ו"Metal" באותה הופעה. למען אלו שמתכוונים להגיע להופעה הנוספת (שתיערך הערב בבארבי), נחסוך את שמות השירים הקלאסיים המפתיעים הנוספים, שנדיר לא פחות לראות את ניומן מבצע כיום אבל כן, כל החשודים שם, וכן, גם הם מוגשים בעיבודים רעננים ומבושמי מטאל המיישרים קו עם שירי האלבום החדש.
למרות או בגלל השפעות מוזיקליות שלא משאירות מקום לספק בנוגע להשראתו האמנותית העכשווית, לניומן יש יופי של חומרים חדשים, והם נשמעים לא פחות ממדהים בהופעה. "I Am Dust", הסינגל הראשון מתוך "ספלינטר" הוא נאמבר אדיר לפתיחה. הוא גם אולי תצוגת התכלית האולטימטיבית לטון השטני-לחשני שאימץ מרזנור (שבמקרה של ניומן גורם לו להישמע לפרקים יותר כמו בילי קורגן). "Lost", השיר היחידי במהלך כל הערב בו ניומן הסדיר נשימה, הוא בלדה שהביצוע החי שלה עושה חסד אפילו רב יותר מהמקור המוקלט באלבום. קסם גדול עמד באויר באותו רגע.
מסתבר שכאן, היכן שהוא חונך טור מול קהל המצפה כבר 30 שנה לבואו, ניומן זכה לשחזר סצינות מרגעי החסד הגדולים של הקהל באלבומי ההופעה המיתולוגים שלו, "Living Ornaments 79-80". הקהל הישראלי האוהב שאג בהתלהבות בכל אינטרו מוצדק ואפילו הצטרף בלי הזמנה לשירת קולות הליווי במהלך הסינתיסייזר המיתולוגי של -"Are friends Electric?". על פי החיוך המפתיע שעל פניו, נדמה שזה משהו שגרי ניומן ציפה לו כבר המון זמן. הסאונד היה מעולה. הבארבי היה מלא. האנרגיה, ניחשתם נכון, היתה מחשמלת.
