פרק ראשון: "החיים קשים, אה?" של קובי ניב

    האגדה המוכרת על בגדי המלך החדשים מקבלת טיפול חדש, פארודי ומושחז בידיו של קובי ניב. מלחמת אחים עקובה מדם, וכל האמת האבסורדית על מה באמת קרה שם

    • קובי ניב
    מערכת וואלה!
    קובי ניב (צילום: אבנר אברהמי)

    הדוכס מצווה להרוג את בנו הבכור האהוב


    שלושה ימי גשם קדמו ליום הולדתו השמונה?עשר שטוף השמש של הנסיך היינריך ביום 4 בספטמבר 1830. החגיגות המסורתיות התקיימו לעת ערב באולם הגדול של הארמון, וזאת על אף הלבטים שהיו לדוכס פרידריך וילהלם ולרעייתו הדוכסית לו?א?יז?ה ק?רו?ל?ינ?ה, בשל אישיותו "יוצאת הדופן" של בנם הבכור.
    והנה, בסופו של דבר, למרות כל החרדות, עברו החגיגות בשמחה ובשלום.

    לקול תרועות החצוצרות פסע הדוכס האב הגאה בלוויית הכומר המלכותי יו?ה?ן?או?סו?ולד ואן?קר?אקו?רי?אק השני על השטיח התכול?זהוב, אל מול כיסאו של בנו הבכור, אוחז בשתי ידיו בכרית המלכותית האדומה, שעליה היו מונחים חרבו ונדנו, אותם ירש מאביו שלו, הדוכס פרידריך קרל לודוויג. כשקרב אליו אביו, קם הנסיך גבה הקומה ויפה התואר ממקומו, ש?ער ראשו הזהוב גולש לכתפיו החסונות, וביד בוטחת נטל וחגר באחת את הנדן והחרב על מותניו, בעוד הכומר מדדה סביבם על מקלו ומזליף על האב ועל הבן ממי הקודש אשר הובאו במיוחד לטקס מנהר הירדן בידי שליחו האישי של הסולטן מ?ה?מו?ט השני. אז מיהר הנסיך לנשק את ידי אביו לקול תרועות החצוצרות ותשואות הקרואים.

    על פי המסורת, פרשו עתה הדוכס והדוכסית ההורים מן הטקס, כשבאולם נמשכת החגיגה בריקודן של תריסר רקדניות יפהפיות מלהקת "אווזות הצפון" של העיר שלזוויג, לצלילי תזמורת כלי המיתר של העיר נו?ימינ?ס?ט?ר, בפני הנסיך שהפך זה עתה לגבר. תום המחולות היווה גם את האות לסיום הנשף כולו. על פי המסורת, היה אז על הנסיך, שנודע בין המשרתות כמי שמסתובב עירום בלילות במסדרונות הארמון ומשוחח עם איבר מינו, אותו כינה בשם פ?יל?יפ? נו?א?ר *, לבחור לו אחת מן המחוללות ולקחת אותה לחדרו, שם היה עליו לשכב איתה ולאבד, לפחות לכאורה, את בתוליו, כגושפנקא סופית להפיכתו המושלמת לגבר, הראוי למשול ולמלוך על דוכסות שלזוויג?הולשטיין?זונדרבורג?גליקסבורג השלמה.

    אלא שדווקא כאן אירעה התקלה ממנה חששו כולם. הנסיך היינריך בחר, מבין שתים?עשרה המחוללות היפות כולן, דווקא את פילגשו האהובה של אביו הדוכס, שהיתה אסורה על כל אדם מלבדו. ועוד לפני שהספיקו חיילי המשמר הדוכסי, בראשות סגן המפקד קפטן ב?רו?נו? ס?ט?רו?נ?ץ שמן?הישבן, למנוע את רוע הגזרה, כבר היתה "ל?יז?לו?ט?ה המתוקה" סגורה ומסוגרת מאחורי דלתות חדרו של הנסיך.

    מפקד המשמר הדוכסי, מיור א?קה?רד?א?רה?רד פו?ן?ג?רימ?ל בכבודו ובעצמו, שהוזעק מיד מלשכתו, נעמד זקור כחץ בראש פקודיו מול דלתו של הנסיך, והוא אובד עצות. לפרוץ לחדרו של יורש העצר לא יכול היה, כי לא היה זה בסמכותו, אך גם להפקיר את פילגשו האהובה של אדונו ביד בנו "היינריך ה?מ?שו?ג?ע?ג?ע", כפי שקראו לו כולם לא יכול היה. לפיכך פסע פון?גרימל אנה ואנה במסדרון מול חדרו של הנסיך, עדשות משקפיו מתכסות שוב ושוב באדים של זיעת אין?אונים, שפמו המטופח רוטט בזעם כבוש, ונחיריו למודי הקרבות מרחרחים נואשות אחר פתרון.
    לפתע נשמעה מתוך החדר צרחת אישה עצומה ומרעידה שנשתתקה באחת. המפקד פון?גרימל, סגנו סטרונץ וששת החיילים קפאו במקומם. מה זה היה? איזה קול שמעו? קול ששון או קול זוועה? אז נפתחה הדלת, והנסיך היינריך יצא ממנה עירום ומשוח בדם, כשהוא קופץ וצוהל לעבר איבר מינו, "תקענו אותה, פיליפ, תקענו או?ת?הת?ה!" ונואר ענה ואמר, "Il qui tient l'épée est il qui blesse les coeurs. **" והנסיך היינריך ציחקק וקיפץ משם בדילוגים ובצהלולים.

    שני הקצינים שנותרו המומים חשו מיד לחדר. התמונה שנגלתה לעיניהם היתה נוראה: ליזלוטה המתוקה שכבה במיטה על גבה עירומה גם היא, כשחרב הזהב של הדוכס, שזה עתה מסרה? בטקס לבנו הבכור, ניצבת זקופה, נעוצה עמוק בלבה.
    פניו המכורכמות וכומתתו הכתומה של פון?גרימל סמקו כמו אחזה בהן אש הגיהינום. בשארית קולו הורה לסגנו לעצור את הנסיך המשתולל ולכולאו תחת משמר, והוא עצמו השים צעדיו, כששני חיילים משתרכים במהירות אחריו, אל חדר השינה הדוכסי.

    ובעוד קפטן סטרונץ והחיילים נאבקים בנסיך המתפרע, ומצליחים לבסוף לכפות אותו בחבלים, לסכור את פיו במטלית ולהשליכו לחדר המשרתים בקומת הנסיכים, התייצב המיור הנסער, מוחה במטפחתו את האדים שדבקו במשקפיו, בפתח חדר השינה של הדוכס ורעייתו, ונקש בלית ברירה בדלת התכולה?זהובה.

    עוד בוואלה!

    המלאך שהכניסה הביתה את התאומות שנותרו חסרות כל

    לכתבה המלאה
    כריכת הספר (צילום: מערכת וואלה!, צילום מסך)

    "הוד מעלתו!" קול גבוה ומשונה בקע מפיו, "הוד מעלתו!"
    "מי זה?" עלה מחדר השינה קולו הישנוני של הדוכס.
    "מיור אקהרד?ארהרד פון?גרימל לרשותך, הוד מעלתו," קולו הרגיל של מפקד המשמר חזר אליו, והוא נקש בעקביו, משיב את משקפיו לאפו.

    "מה קרה?" שאל הדוכס בקול דואג וערני.

    "י?צא נא הוד מעל... מעלתו מחדרו ואו... אואיל להסביר לו," גימגם המפקד העליון של המשמר הדוכסי.

    "טוב, טוב, אני בא," רטן הדוכס ויצא מחדרו, ש?ער ראשו זקור ופרוע מעל פדחתו החיוורת, פאות לחייו סתורות, והוא לבוש בחלוק אדום מהוה שחוטי הזהב נפרמו ממנו לפני שנים רבות.
    "מה קרה?"

    "זה הנסיך."

    "היינריך?"

    "אכן, הוד מעלתו."

    "מה הוא עשה עכשיו?"

    "הר... הרשני ואר... אראה לך, הוד מעלתו," אמר פון?גרימל ופנה ללכת, כשהדוכס פוסע צעד אחד מאחוריו, ושני החיילים מדדים אחריהם.

    כשהגיעו לדלת הפתוחה של חדר הנסיך, שמשני צדיה עומדים זקופים חיילי המשמר, עצר פון?גרימל, שב ונקש בעקביו, ובתנועת יד מהססת הזמין את הדוכס להיכנס. הדוכס צעד פנימה והמיור אחריו.

    פרידריך וילהלם קפא בפתח החדר, מביט באימה במראה הנורא, שותק ומשותק. הוא שב והתקדם אל מרגלות מיטת הדמים, סוכר בשתי ידיו את פיו משזיהה בבעתה את פניה המתות של פילגשו האהובה, שתלתליה הזהובים היו עתה אדומים מדמה.

    הדוכס לא אמר מילה ולא הוציא הגה, לא צווח ולא התייפח. הוא פנה והסתובב לאחור, ואז הסתחרר פתאום כשיכור והיה צונח ארצה מתעלף, אילולא קפץ מיור פון?גרימל, תפס אותו תחת זרועו ומנע ממנו ליפול.

    מיד קפצו לתוך החדר שניים מן החיילים, תפסו משני צדיו את הדוכס המפרכס, וזה ניעור מיד מעלפונו, פקח עיניו במבט מזוגג והקיא את תכולת בטנו החמוצה מכאב על אחד החיילים, ואז פנה והקיא את שארית מררתו גם על החייל השני.

    החיילים האומללים, המכוסים בשאריות המזון המעוכל למחצה ובחומצות הקיבה של הדוכס הדואב, לא העזו, למרות הבחילה והבהלה שאחזו בהם, לזוע ממקומם, והמשיכו לאחוז, רועדים מגועל ומפחד, בדוכס פרידריך וילהלם ירום הודו, המקופל תחתיו כסמרטוט בלוי, פן ייפול חלילה ארצה וימיט עליהם אסון.

    "השיבוהו לחדרו," ציווה מפקד המשמר על צמד החיילים מוכי הקיא, והללו הוליכו את פרידריך וילהלם השבור מצער בחזרה לחדר השינה שלו, שם השכיבוהו כמות שהוא על מיטתו.
    אלא שאז החל הדוכס לייבב.

    "הו? ה?א, מה קרה?" שאלה מבוהלת הדוכסית לואיזה קרולינה, שקפצה ממיטתה בכותונתה הוורדרדה, קפיצי תלתליה פזורים לכל עבר תחת מצנפת השינה הסבוכה שלה, קצה אפה המחודד ופיה הדק הקטן קפוצים בדאגה. אבל שני החיילים המסריחים מיהרו לקוד בפניה אפיים ארצה ולצאת מהחדר בלי לומר מילה, מותירים את הדוכס בבכיו ואת הדוכסית בתמיהתה.
    שעתיים לאחר מכן, בשלוש וחצי אחר חצות, שב הדוכס והזעיק את מפקד המשמר וסגנו להתייצב בפניו בלשכתו.

    כשהגיעו הקצינים, כבר ישב הדוכס על כס מלכותו, לבוש בקפידה במלוא בגדיו התכולים?זהובים, המעוטרים באותות הדוכסות לדורותיה, פאות לחייו סרוקות, ש?ער ראשו מסודר היטב על פדחתו המוסתרת, וכתר מלכותו על ראשו. סערת הרגשות המטלטלת, שחווה זה לא כבר, לא הותירה, כך נראה לפון?גרימל ולסטרונץ, ולו סימן זעיר על פניו הגרומות הנחושות כתמיד.

    "קחו אותו אל היער והרגוהו ככלב," פקד על שני קציניו הבכירים.

    "את מי?" שאל מיור פון?גרימל, שלא האמין למשמע אוזניו.
    "את בני, את בכורי, את אהובי, את הנסיך היינריך," אמר הדוכס, וקולו לא רעד.

    "אבל, הוד מעלתו," ניסה פון?גרימל להעביר את רוע הגזרה, מתקין במבוכה את משקפיו על אפו, "הלא בנך הוא, בשר מבשרך, עצם מגופך..."

    "ואני אוהב אותו עד מאוד," קטע הדוכס את דבריו, וקולו נסדק, "עד מאוד."

    "אם כך, הוד מעלתו," ניסה גם קפטן סטרונץ את מזלו, "מדוע להורגו? הרי ניתן לכלוא אותו למשך כל ימיו."

    "לא ולא," פסק הדוכס, "הרגוהו וזהו."

    "כן, הוד מעלתו," אמרו שני הקצינים יחדיו, נקשו בעקביהם, הצדיעו ופנו לצאת מן החדר.

    "וקפטן סטרונץ," קרא לפתע הדוכס, ושני הקצינים שבו וסבו אליו.

    "שלא תנסה להערים עלי," אמר הדוכס, "אני רוצה שתביא הוכחה למותו."

    "כן, הוד מעלתו," אמר הקצין ושב ונקש בעקביו.

    "ועכשיו צאו ועשו כמצוותי," החווה הדוכס בידו וגירש אותם מחדרו.

    שני הקצינים שבו והצדיעו, ונפנו ויצאו מן החדר.

    *צרפתית: שחור. לא ידוע מדוע בחר הנסיך בצבע זה, ואם ידע בכלל שמדובר בשמו של צבע, כתוארו או כשם משפחתו של איבר מינו.

    ** צרפתית: האוחז בחרב הוא הפוצע לבבות.


    קובי ניב / החיים קשים, אה?, הוצאת זמורה

    טרם התפרסמו תגובות

    הוסף תגובה חדשה

    בשליחת תגובה אני מסכים/ה
      walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully