פרק ראשון מתוך "החווה", מאת מחבר רב המכר "ילד 44"

עד לאותה שיחת טלפון זה היה יום רגיל. הלכתי הביתה עמוס קניות דרך ב??רמו?נדסי, השכונה הלונדונית הדרומית לנהר. זה היה ערב מחניק בחודש אוגוסט, וכשצלצל הטלפון שקלתי להתעלם ממנו, כי רציתי להגיע כבר הביתה ולהתקלח. הסקרנות גברה עלי, אז האטתי, שלפתי את הטלפון מהכיס, הצמדתי אותו לאוזן – הזיעה נמרחה על המסך. זה היה אבא שלי. הוא עבר לאחרונה לשוודיה, והשיחה היתה חריגה. הוא התקשר מהטלפון הנייד שלו רק לעתים רחוקות, והשיחות ללונדון יקרות. אבא בכה. נעצרתי בבת אחת ושמטתי את שקית הקניות. מעולם לא שמעתי אותו בוכה. הורי תמיד הקפידו לא להתווכח ולא לצאת מהכלים בנוכחותי. בבית שלנו לא היו מריבות זועמות או ויכוחים עתירי דמעות. אמרתי:

"אבא?"

"אמא שלך... היא לא בסדר."

"אמא חולה?"

"זה כל כך עצוב."

"עצוב כי היא חולה? חולה במה? במה אמא חולה?"

אבא המשיך לבכות. הייתי חייב לחכות בשקט עד שאמר:

"היא התחילה לדמיין דברים – דברים איומים, איומים."

הדיבור על הדמיון שלה, ולא על איזו מחלה פיזית, היה כל כך משונה ומפתיע שהשתופפתי וייצבתי את עצמי ביד אחת על מדרכת הבטון החמה והסדוקה, והתבוננתי בשלולית של רוטב אדום שדלף מתחתית השקית שנפלה. לבסוף שאלתי:

"כמה זמן כבר?"

"כל הקיץ."

חודשים, ואני לא ידעתי – הייתי כאן, בלונדון, לא מודע, בעוד אבי ממשיך לשמר את מסורת ההסתרה. הוא ניחש את מחשבותי והוסיף:

"הייתי בטוח שאוכל לעזור לה. אולי חיכיתי יותר מדי זמן, אבל התסמינים התחילו בהדרגה – חרדה ותגובות מוזרות, כולנו יכולים לסבול מזה. ואז הגיעו ההאשמות. היא טוענת שיש לה הוכחה, היא מדברת על ראיות ועל חשודים, אבל אלה שטויות ושקרים."

אבא הרים את קולו ונשמע מתריס, תקיף, כבר לא בוכה. שטף הדיבור שב אליו. בקולו היה יותר מעצב בלבד.

"קיוויתי שזה יעבור, או שהיא רק צריכה זמן להתרגל לחיים בשוודיה, לחווה. אבל המצב נעשה יותר ויותר גרוע. ועכשיו..."

ההורים שלי הם מהדור שלא הולך לרופא, אלא אם כן זו פציעה שאפשר לראות בעיניים או למשש באצבעות. להפיל על אדם זר פרטים אישיים מחייהם, זה מעשה שלא יעלה על הדעת.

"אבא, תגיד לי שהיא הלכה לרופא."

"הוא אומר שהיא סובלת מהתקף פסיכוטי. דניאל..."

אמא ואבא הם היחידים בעולם שלא מקצרים את השם שלי לדן.

"אמא שלך בבית חולים. היא אושפזה."

שמעתי את הבשורה האחרונה ופתחתי את פי, בלי שום מושג מה לומר, אולי רק לצעוק, אבל בסופו של דבר לא אמרתי כלום.

"דניאל?"

"כן."

"שמעת?"

"שמעתי."

מכונית ישנה וחבוטה חלפה, האטה להביט בי, אבל לא נעצרה. הצצתי בשעון שלי. השעה שמונה בערב, והסיכוי לעלות על טיסה הלילה הוא קלוש – אני אטוס מוקדם בבוקר. במקום להניח לסערת הרגשות להשתלט עלי, הכרחתי את עצמי להיות יעיל. דיברנו עוד קצת. אחרי ההתפרצות של הדקות הראשונות הושב הסדר על כנו – שוב היינו מרוסנים וזהירים. אמרתי:

"אני אזמין טיסה לבוקר. ברגע שאסדר את זה אתקשר אליך. אתה בחווה? או בבית החולים?"

הוא היה בחווה.

כשהסתיימה השיחה פשפשתי בשקית הקניות, הוצאתי את כל הפריטים וסידרתי אותם בשורה על המדרכה עד שמצאתי את הצנצנת הסדוקה של רוטב העגבניות, וחילצתי אותה בזהירות. את רסיסי הזכוכית החזיקה רק התווית. השלכתי אותה לפח אשפה סמוך, חזרתי למצרכים המפוזרים שלי, נעזרתי בטישו כדי לנגב את שאריות הרוטב, וכל זה אולי נראה מיותר – שתזדיין השקית, אמא שלי חולה – אבל הצנצנת הסדוקה נשברה כמעט לחלוטין, רוטב עגבניות נשפך על הכול, וחוץ מזה, פשטותה של המטלה החדגונית היתה מרגיעה. הרמתי את השקית והשלמתי בצעד מהיר יותר את המסע הביתה, לקומה האחרונה בבית חרושת לשעבר שנהפך לבניין דירות. עמדתי תחת זרם המים הקרים והתלבטתי אם לבכות – אני אמור לבכות, לא? שאלתי את עצמי, כאילו זה אותו דבר כמו להחליט אם לעשן סיגריה. זו לא חובתי כבן? בכי אמור להיות אינסטינקטיבי. אבל לפני שאני מפגין רגש, אני עוצר. בעיני זרים, אני מאופק. במקרה הזה, זאת לא היתה זהירות – אלא אי-אמון. לא יכולתי לצרף תגובה רגשית אל מצב לא מובן לי. אני לא אבכה. יש יותר מדי שאלות לא פתורות.

אחרי המקלחת התיישבתי מול המחשב ובחנתי את האימיילים שאמא שלי שלחה בחמשת החודשים האחרונים, ותהיתי אם היו שם רמזים שפספסתי. לא ראיתי את ההורים שלי מאז עברו לשוודיה באפריל. במסיבה שערכו לרגל הפרידה שלהם מאנגליה, הרמנו כוסית לכבוד פרישתם השלווה לגמלאות. כל האורחים, חבריהם הקרובים ביותר של הורי, עמדו מחוץ לבית הישן ונופפו להם לשלום באהבה. אין לי אחים ואחיות, לא דודים ודודות, וכשאני מדבר על המשפחה שלי אני מתכוון לשלושתנו, אמא, אבא, אני – משולש, כמו קבוצת כוכבים, שלושה כוכבים זוהרים קרובים בתוך המון חלל ריק. היעדרם של קרובי משפחה מעולם לא נדון בפירוט. היו רמזים – הילדות של ההורים שלי לא היתה קלה, הם גדלו רחוקים מהוריהם שלהם, והייתי משוכנע שהכלל שלהם, לא להתווכח בנוכחותי בשום פנים, מקורו ברצונם העז להעניק לילד שלהם ילדות אחרת.

המניע לא היה איפוק בריטי. הם כלל לא חסכו באהבה או בשמחה, אלה הובעו בכל הזדמנות. כשהזמנים היו טובים הם חגגו, כשהזמנים היו לא כל כך טובים הם גילו אופטימיות. לכן יש אנשים שרואים בי אדם מו?גן – ראיתי רק את הזמנים הטובים. הזמנים הרעים הוסתרו. ואני שיתפתי פעולה עם הסידור הזה. לא חקרתי. מסיבת הפרידה נערכה בזמן טוב, והנאספים הריעו לאמי ואבי היוצאים לדרך, להרפתקה גדולה, ולאמי השבה אל המדינה שעזבה כשהיתה רק בת שש-עשרה.

זמן קצר לאחר הגעתם לחווה המבודדת, השוכנת בקצה הדרומי של שוודיה, התחילה אמא שלי לכתוב לי בקביעות. האימיילים תיארו את חייהם הנפלאים בחווה, את יופיים של נופי הכפר, את חום לבם של המקומיים. אם היה רמז למשהו שאינו כשורה, הוא היה עדין, ואני טעיתי בפירושו. האימיילים התקצרו בחלוף השבועות, והשורות שמביעות התלהבות הצטמצמו. ראיתי בזה סימן טוב. אמא ודאי מתערה במקום, ולא נותר לה רגע פנאי. האימייל האחרון שלה אלי הבזיק על המסך:

דניאל!

לא יותר, רק שמי, סימן קריאה – התגובה שלי היתה לירות מיד בחזרה תשובה מהירה, ולומר לה שקרתה תקלה, שהאימייל שלה לא הגיע בשלמותו, לבקש ממנה שתשלח אותו שוב, לפטור את המילה האחת שלה כטעות ולא לשקול את האפשרות שהאימייל הזה אולי נשלח מתוך מצוקה.

עברתי על ההתכתבות כולה, מודאג מהגילוי שלא ראיתי דבר ומוטרד מהשאלה מה עוד פספסתי. אבל לא היו שם כל סימנים מסגירים או מעופי דמיון מבלבלים, סגנון הכתיבה שלה נותר רגיל, והיא כתבה באנגלית, כי לבושתי הרבה שכחתי את רוב השוודית שהיא לימדה אותי בילדותי. לאימייל אחד היו מצורפים שני קבצים גדולים ללא הודעה נלווית. אלה היו תמונות. ודאי הבטתי בהן כשהן הגיעו, אבל עכשיו היה מוחי ריק. התמונה הראשונה הופיעה על המסך – אסם עגמומי עם גג ברזל חלוד, שמים אפורים, טרקטור חונה לא הרחק. כשהתמקדתי בשמשת תא הנהג ראיתי בבואה חלקית של הצלמת – אמא שלי – פניה מטושטשות מהפלאש, והיא נראית כאילו ראשה התרסק לאינספור חודים בוהקים של אור לבן. בתמונה השנייה, אבא שלי עומד מחוץ לחווה ומשוחח עם זר גבוה. נראה שהתמונה צולמה ללא ידיעתו של אבא. מרחוק היא נראתה כמו תצלום ריגול ולאו דווקא תצלום משפחתי. אף שבאימייל הזה היא לא תיארה את יופיו הנפלא של המקום – לא חקרתי, כמובן, את פשר הניגוד הזה – השבתי שאני מתרגש מאוד לקראת הביקור שלי בחווה. שיקרתי. לא ציפיתי לביקור שלי וכבר דחיתי אותו כמה פעמים, הזזתי אותו מתחילת הקיץ לסוף הקיץ, אחר כך לתחילת הסתיו, וסיפקתי הסברים שהורכבו מחצאי אמיתות מעורפלות.

הסיבה האמיתית לדחייה היא שפחדתי. לא סיפרתי להם שאני חי עם בן זוג ושאנחנו מכירים כבר שלוש שנים. אחיזת העיניים החלה לפני זמן כה רב, עד ששכנעתי את עצמי שלא אוכל לחשוף אותה בלי לפגוע במשפחתי. באוניברסיטה יצאתי עם נשים, ההורים שלי הכינו ארוחות ערב לחברות שלי והביעו את שמחתם על בחירותי – הבחורות היו יפהפיות, מצחיקות וחכמות. אבל הלב שלי לא דהר כשהן התפשטו, ובמהלך הסקס הפגנתי ריכוז מקצועי במשימה שעלי למלא, מתוך אמונה שאם אני מעניק להן הנאה, פירוש הדבר שאני לא הומו. רק כשיצאתי מהבית הודיתי באמת, סיפרתי לחברים שלי, אבל הותרתי מחוץ למעגל את אמא ואבא, לא בגלל בושה, אלא בגלל פחדנות מלאת כוונות טובות. הייתי מבועת מהאפשרות שאפגע בזכר הילדות שלי.

ההורים שלי הקדישו את חייהם ליצירת בית מאושר, הקריבו קורבנות, נדרו ברוב טקס את נדר השלווה, נשבעו לספק מחסה מקודש, נטול טראומות, ומעולם לא מעדו, אפילו לא פעם אחת, ואהבתי אותם על כך. אם הם ישמעו את האמת, הם יגיעו למסקנה שנכשלו. הם יחשבו על כל השקרים שבוודאי סיפרתי להם. הם יניחו שהייתי בודד ומעונה, מפוחד ונלעג, אף שדבר מזה אינו נכון. גיל ההתבגרות לא הקשה עלי. דילגתי מילדות לבגרות בצעד קל – ש?ערי הבלונדיני התעמעם אך במעט, עיני הכחולות הבוהקות לא התעמעמו כלל, וליופי התלוותה פופולריות חסרת מאמץ. צפתי על פני השנים הללו. אפילו הסוד שלי לא הכביד עלי. הוא לא העציב אותי. פשוט לא חשבתי עליו ברצינות רבה מדי. בסופו של דבר, זו השורה התחתונה: לא יכולתי לשאת את המחשבה שההורים שלי יתהו אם אני מפקפק באהבה שלהם. הרגשתי שזה לא צודק. יכולתי לשמוע את עצמי אומר בקול נואש, לא מאמין למילותי שלי:
"זה לא משנה כלום!"

הייתי משוכנע שהם יאמצו לחיקם את בן זוגי, יחגגו את מערכת היחסים שלנו כפי שהם חוגגים כל דבר, אבל עקבות העצב ייוותרו. זכר הילדות המושלמת יגווע, ואנחנו נתאבל עליו ממש כמו שמתאבלים על מותו של אדם אהוב. וכך, הסיבה האמיתית לדחייה של ביקורי בשוודיה היתה שהבטחתי לבן זוגי שבאותה הזדמנות אספר להורים שלי את האמת, וסוף-סוף, אחרי כל השנים הללו, אומר להם את שמו של בן הזוג שלי.

טום רוב סמית'/ החווה, מאנגלית: רוני בק, 352 עמ'; הוצאת כתר