עוד לפני שאפשר לדבר על המיתוס של המחזה היהודי "הדיבוק", צריך לרגע להתייחס למיתוס הדיבוק היהודי. סיפורים ועדויות על קיומם של דיבוקים יש מהמאה ה-16 בסיפורי חז"ל שונים, ולהם, על אף השוניים, היו בדרך כלל קווי דמיון מובהקים העדויות התגבשו לרוב לדיווחים על נערות שהגיעו לפרקן, שנכנסה בהן לכאורה רוח גברית. הדיבוקים הגבריים היו קולניים וגסי רוח, דרשו אוכל ומשקה, הביעו מיניות ובאופן כללי ייצגו את ההיפך הגמור של האישה היהודייה הבתולה והצנועה.
את הדיבוקים הללו ניסו לגרש בדרכים שונות (ואלימות), ולא מעט פעמים נגרמו נזקים גופניים ונפשיים של ממש לנערות ש"אחז בהן הדיבוק". יש להניח גם, שלפי גישת הקאסטות הלא סלחנית לשידוכים יהודיים, הן הפכו בטולות שידוך. ההסברים לדיבוקים הם שונים, חלקם עוסק במחלות לא מאובחנות נכונה מאפילפסיה ועד סכיזופרניה. הסבר נוסף, שיש בו זיקה ישירה לעיבוד היפה והאינטליגנטי של רועי חן ל"הדיבוק" של תיאטרון גשר, הוא ש"דיבוק" היה המעשה היחידי (והנואש, והאומלל, ובעל המחיר האישי), שנותר לנערות יהודיות שלא רצו שישיאו אותן בשידוך כפוי. ההתמרדות הזו שמשולה להצתה עצמית, איפשרה להן לזעוק את המחאה שלהן, ובמקביל הפכה אותן למנודות לנצח.
"הדיבוק" בגרסה של רועי חן, שהיא "על פי" המחזה המקורי של ש. אנ-סקי, ובהחלט אינה עיבוד ישיר, היא כזו שמציעה לצופה כמה אפשרויות לפיענוח הדיבוק שאוחז בלאה. סיפור המעשה נשאר בקוויו הכללים דומה מאוד לזה שזכור לצופה מסיפור המחזה המקורי של אנ-סקי. כאן, לאה (אפרת בן-צור) היא רווקה זקנה ואמידה, השידוך המיועד לה הוא ההזדמנות האחרונה שלה. היא כלואה בין ציפורניו של סנדר אביה הקשה והשתלטן (דורון תבורי), וכלל לא בטוח שמעבר מכלא גברי אחד לכלא גברי שני הוא מה שהיא מייחלת לעצמה. במקביל, חנן התמהוני והשברירי (סשה דמידוב), מאוהב משך שנים בלאה. הוא רוחני בדרכו, ציפור משונה בקהילה היהודית, אין לו איך להתחרות בסטנדרטים הגבוהים שמציב סנדר למיועד לבתו היחידה. כאשר הוא נוכח לדעת שהיא מיועדת לאחר, הוא צונח ומת, ומכאן ועד להשתלטות רוחו על לאה שלו, הדרך קצרה.
ל"הדיבוק" יש לא מעט מלכודות תיאטרוניות, הראשונה שבהן היא התמודדות עם חנה רובינא. הנוכחות מטילת האימה שלה עם הצמות השחורות העבותות והעיניים הקרועות בפוך, מוסיפה להיות כזו, ורוחות כמו רוחות, לא הופכות להיות פחות מבעיתות רק כיוון שהן אינן. מלכודת שנייה הרובצת לפתחה של ההצגה "הדיבוק", היא מידת ההיסטריה היהודית שהיא מזמנת לעצמה לבמה אין שחקניות רבות שיצלחו בכבוד ובהצלחה אתגר משחקי כמו ייצוג רוח גברית פראית המשתלטת על גוף של בתולה עדינה. ואין אנסמבלים תיאטרוניים רבים שיצליחו להכיל ולהחזיק, ולתת מענה עוצמתי מספיק, שלא יותיר את השחקנית לבדה בתוך מה שבקלות רבה יכול להפוך למחזה מביך של השתוללות ריקה ומעוררת דחייה.
אבל אחיזת הברזל הרכה של יבגני אריה, והבמה המוקפדת והאסופה, לא נותנים ל"הדיבוק" להפוך למחזה אימים של זעקות שבר והיסטריה. גם עיבוד הסיפור וגם הובלתו על הבמה ספוגים בחמלה ואנושיות שמפרקים את המבנה המאובן של המיתוס, והופכים אותו למחזה על יחסים. יחסים בין אב ובתו, יחסים בין מעמדות, יחסים בין גברים ונשים, בין כללים ובין הכאוס שהם מבקשים למשטר. העדינות והכבוד שנוהגים בתיאטרון גשר בלי יראת הכבוד המיותרת והמסרסת הופכים את "הדיבוק" למעין מסדרון שהוא בין העולם החדש לעולם הישן, בין החילוני לדתי, בין החיים למתים. ועל הבמה מצליח להתרחש מן קסם שחור ודחוס, מפל של שוקולד מר וסמיך וטובעני.
בזכות ההומור הדק, בזכות בן צור ותבורי העוצמתיים (דווקא סשה דמידוב, שתמיד בוהק בקלילות ובאינטנסיביות שהוא מערה לתוך הדמויות שלו, היה נדמה פחות נוכח ומחובר לתפקיד בערב ההצגה הזו), בזכות המחזה שרועי חן הפיח בו רוח חדשה במילים פשוטות ומעמיקות, "הדיבוק" הוא חוויה תיאטרונית יוצאת דופן. מעבר להיכרות המחודשת של הקהל עם המיתוס המושרש עמוק, יש בהעלאתו המחודשת גם חסד עם הקולות הכבושים של אותן נשים יהודיות היסטוריות. שהיו חולות, או מוטרדות, או נואשות, ובכל מקרה אומללות מאוד. אין בזה בדיוק תיקון, אבל יש בזה שליחת מסר מנחם, שאולי אולי מפליג דרך הקסם הכהה של "הדיבוק" מעל לזמן ולחלל.