פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      פסטיבל ברלין 2014: היסטוריה קולנועית ודאגה ישראלית

      המהדורה ה-64 של הפסטיבל הברלינאי שברה שיאים קופתיים, הציגה סרטים בלתי נשכחים וגם עוררה גל שמועות בקרב המשלחת הישראלית

      דיפולט (יח"צ , פסטיבל הקולנוע ירושלים)
      דוב הזהב. "פחם שחור, קרח דק". (ספק: יח"צ)

      בשעה שרנו לאבליני עשה את הלא יאומן ושבר את שיא העולם בקפיצה במוט, גם פסטיבל הקולנוע הברלינאי רשם הישג מרשים שלו. מהדורתו ה-64, שמסתיימת היום, מכרה מעל 300 אלף כרטיסים – נתון חסר תקדים בשבילו ובשביל כל אירוע דומה אחר. ההחלטה של מנהליו להיבדל מעמיתיהם בקאן ובוונציה ולפתוח את הקרנותיו לקהל שוב הוכיחה עצמה.

      אולי זה בגלל השיווק המוצלח שלו, אולי בגלל שבירת גרמניה היא כרך כה גדול ואולי מפני שאכיפת החוקים נגד הפיראטיות בה ממריצים אנשים לעזוב את המחשב ולצאת לאולמות – כך או כך, מי שהסתובבו שבפסטיבל בעשרת הימים האחרונים אכן נמחצו תחת נחשול של מקומיים נלהבים, וזאת בצד עוד שלל אנשי תעשייה, יוצרים ועיתונאים שהגיעו לברלין מפינות שונות של הגלובוס.

      מבין אלה, הנרגשים ביותר היו מי שזכו להשתתף ביום חמישי האחרון בהקרנת הבכורה האירופאית של "בויהוד" – סרטו הטרי של ריצ'רד לינקלייטר, שכבר חולל סנסציה עת הוצג לראשונה לפני כחודש בפסטיבל סאנדנס. אמנם, בטקס חלוקת הפרסים של הפסטיבל בחר חבר השופטים להעניק את הפרס הראשון ל"פחם שחור, קרח דק" הסיני, ככל הנראה מתוך המחויבות ארוכת השנים של האירוע להוקיר פרויקטים לא מסחריים מחוץ להוליווד. האמת, זה לא משנה: העיטורים הברלינאים ידועים בנטייתם התמהונית לעתים, ובכל מקרה בניגוד לאלה של קאן, אין בהם יוקרה ואין להם חשיבות. אז אמנם יצירת המופת האמריקאית הסתפקה בפרס הבימוי, אבל לכולם ברור שהיא המנצחת הגדולה של האירוע, וגל החום האקסטטי שהורגש בקרב מי שנחשפו אליה לראשונה הפשירה גם את הדובים הברלינאים האימתניים ביותר.

      התבגרות (יח"צ , טוליפ מדיה)
      הסרט הטהור ביותר שנעשה על התבגרות. מתוך "בויהוד" (צילום: יח"צ)

      על מה כל המהומה? עדיף אולי לא להרחיב במילים, שכן ייקח זמן עד הפצת "בויהוד" בישראל, ובניית עודף ציפיות עלולה להתגלות כהרסנית לגביו – הרי הסטטוסים "לא מצדיק את ההייפ" ממש כותבים את עצמם. ובכל זאת, חובה לומר כי לינקלייטר סתת כאן אבן דרך קולנועית, ואמירה שכזו מחייבת נימוקים.

      אז ככה: הבמאי הפורה והניסיוני, שכבר עמד בין השאר מאחורי סדרת "לפני הזריחה" והמשכוניה, שב כאן לעקוב אחר הזמן החולף בכלים עלילתיים. הפעם, הוא ביקש לחוות התבגרות של ילד, מגיל 6 ועד צאתו לקולג'. את התקופה הזו הוא צילם בזמן אמת, במשך תריסר שנים של עבודה קשה ונאמנה. וכך, אם בסרטים עלילתיים אחרים מגלמים פרצופים שונים את הדמויות המתבגרות, כאן מדובר באותם שחקנים – ובראשם אלן קולטריין, שאנו חוזים בו מתפתח מילדון קטנטן לנער מרדן, ממש כאילו שאנחנו לא מסתכלים במסך הגדול אלא באלבום תמונות.

      בכלל, "בויהוד" משכיל ללכוד את תריסר השנים שבין ילדות ובגרות בשלמות ובאותנטיות שטרם נראו. זהו אולי האפוס הטהור ביותר שנעשה על התבגרות, והוא כל כך עוצמתי, מרגש ומהמם שמילות השבח ביחס אליו לא רק מיותרות אלא גם נחותות. מגיע לו כמובן דיון נרחב יותר, והזדמנות לכך תגיע בעת שהסרט יופץ בישראל במהלך השנים הקרובות.

      עד אז, אפשר רק להוריד את הכובע. בפני לינקלייטר המהולל, בפני קולטריין האלמוני, בפני איתן הוק ופטרישיה ארקט המגלמים את הוריו, בפני כל מה שהיה מעורב בפרויקט האמיץ, המיוחד והכל כך לא מובן מאליו הזה, שיש בו יותר תעוזה מאלף תוצרים אחרים שנעשו השנה בהוליווד גם יחד. 12 שנות העבודה עליו ראויות לדוז פואה, והלוואי שאוכל כבר בקרוב לצפות בו תריסר פעמים נוספות – התחושה היא שבכל פעם אפשר יהיה לגלות בו משהו חדש.

      דיפולט (יח"צ , פסטיבל הקולנוע ירושלים)
      לרעוד כמו שושן פרא ברוח. מתוך הסרט על ניק קייב (צילום: יח"צ)

      מובן שאף דבר אחר בפסטיבל לא התעלה לרמות השמימיות של "בויהוד", אבל זה לא מבטל את ערכם של כמה פנינות אחרות שהתגלו בו. בין אלו, בלטה "20 אלף יום על כדור הארץ", פרי עטם של איאן פורסיית וג'יין פולרד, מי שביימו את הקליפים של ניק קייב ועתה התפנו ליצור סרט תיעודי על אודותיו. בעצם, השימוש במושג הזה מטעה, שכן מדובר בשילוב של מסמך דוקו, וידאו-ארט, רצף קליפים, אסופת מונולוגים, תיעוד קונצרטים ועוד ועוד.

      נכון יותר יהיה לומר, כי מדובר ביצירה מיוחדת שבדיוק כמו הגיבור שלה, חומקת מהגדרות, ובכלל לא בטוח שהיא שייכת לעולם שלנו ולא לעולם אחר. מה שכן ודאי הוא ש"20 אלף יום על כדור הארץ" ניחן בכוח קולנועי מהפנט, ולא צריך להיות מחסידיו של ניק קייב כדי לרעוד מולו בזמן הצפייה כמו שושן פרא ברוח.

      אגדה גדולה עוד יותר מניק קייב היא אלן רנה. הבמאי הצרפתי כבר בן 91, ואמנם גילו המתקדם הקשה עליו להתייצב בפסטיבל בעצמו, אבל לא מנע ממנו לשלוח אליו סרט חדש – "לאהוב, לשתות, לשיר". שם צרפתי במיוחד למה שמתגלה כקומדיה צרפתית להפליא, על קבוצת חברים המתמודדת עם הבשורה על מותם הקרב של עמוד התווך בחבורה. התוצאה מבדרת ומאתגרת, אבל במחילה מכבודו של היוצר, גם מייגעת ובסופו של דבר חסרת תנופה. בכל זאת, טוב להיווכח שהקולנוען עדיין פעיל ומשמח עוד יותר היה לשוחח עם זוגתו ושותפתו הוותיקה, סבין אזמה, ולשמוע ממנה כי הוא כבר עובד על משהו חדש.

      דיפולט (יח"צ , פסטיבל הקולנוע ירושלים)
      הבן של הבן זונה. מתוך "המשחק השני" (צילום: יח"צ)

      המשותף לכל שלושת הסרטים האחרונים הוא הניסיון שלהם לחפש כלים אמנותיים חדשים. זה נכון גם לגבי "המשחק השני" של קורנליו פורומבויו. מתברר כי אביו של הבמאי הרומני, הזכור מ"שם תואר משטרה" היה שופט כדורגל שאף ניהל את משחק העונה הטעון פוליטית בין סטיאווה ודינמו בוקרשט ב-1988. כחצי יובל לאחר מכן, השניים צופים בהקלטה של המשחק ומשוחחים עליו, מה שגם מעניק להם הזדמנות להכיר אחד את השני. השיחה מתחילה עם שריקת הפתיחה ועם רדת השחקנים מהמרגש היא מסתיימת, וכך גם הסרט כולו.

      כיוון שכדורגל משחקים תשעים דקות וזה גם האורך הקלאסי של סרט קולנוע, האחדת הזמנים הזו נשמעת כמו רעיון מבריק – על הנייר. בפועל, הביצוע מידרדר לגארבג' טיים בשלב די מוקדם. עדיין, ההיסטוריה של יצירות קולנועיות על הכדור העגול כה דלה, שכל תוספת מבורכת, ועתה נותר רק לחכות לסרט דומה מן הבן של אלון יפת.

      לצד זאת, אפשר היה להתענג על שני סרטים פשוטים בהרבה וחסרי יומרה, אך מהנים. שניהם נרכשו להפצה בישראל ואפשר להמר כי יהיו בה להיטים קטנים. הראשון הוא "הזקן בן המאה שיצא מהחלון ונעלם", עיבוד פרוע לרב-המכר השוודי, שהרעיד את הגג בהקרנת העיתונאים שלו מרוב פרצי צחוק של הקהל. השני הוא "דיפלומטיה" של פולקור שלונדורף ("תוף הפח") המספר בקורקטיות שנונה כיצד ניצלה פריז מחורבן בסיום מלחמת העולם השנייה.

      דיפולט (יח"צ , פסטיבל הקולנוע ירושלים)
      גם המצלמה היא נשק. מתוך "אם תחייך העולם יחייך אלייך" (צילום: יח"צ)

      ולסיום, כי איך אפשר אחרת כשמדברים על ברלין, הנקודה הישראלית. בניגוד לשנים קודמות, הפעם הנוכחות המקומית היתה דלילה, והנציגות העלילתית הרשמית היחידה הגיעה מצד "אם תחייך העולם יחייך אליך". מדובר בסרט קצר, תוצרת מחלקת הווידאו של בצלם, שחתומים עליו יואב גרוס, ואיהאב טרביה ומשפחת אל-חדאד מחברון. התוצאה מתעדת מפגש בינה לחיילי צה"ל שביקרו במעונם במהלך פטרול לילי, וכל זאת דרך נקודת המבט של המצלמה המשפחתית.

      מי שרוצים להגיד שהסרט אנטי-ישראלי, יגידו את זה גם בלי לראות אותו. מי שיגידו שהתקבל לפסטיבל רק בגלל העמדות שלו – ימשיכו לומר כך גם אם יצפו בו. האמת היא, שב"אם תחייך" אין שום דבר מתלהם, ודווקא כן יש בו ערך קולנועי ויותר מכך. הוא מצטרף לחוליה מרתקת של סרטים עכשוויים, ובראשם "חמש מצלמות שבורות", הדנים במקומה העכשווי של המצלמה בשדה הקרב, ומראים כי בעצם הנוכחות שלה היא הופכת לכלי נשק שמאיים ומאויים.

      דיפולט (יח"צ , פסטיבל הקולנוע ירושלים)
      הנמסיס של ליברמן? קן לואץ' (משמאל). צילום: אילוסטרציה, יח"צ

      חבל לסיים בנימה פסימית, אבל אי אפשר להיפרד מהפסטיבל בלי להציג שאלה אחת, ששבה ועלתה בכל השיחות עם המשלחת הישראלית באירוע – מנהלי פסטיבלים, עיתונאים, מפיצים, מפיקים ויוצרים שבאו לקדם את הפרויקט הבא שלהם וכיוצא בכך. איך יכול להיות שלאחר שנים של פרגון והצלחות, הפעם לא הוקרן ולו סרט עלילתי ישראלי ארוך אחד בתחרות? הרי ברלין מאמצת לחיקה מאות שכאלה מדי שנה, ורובם בינוניים ומטה, אז למה לא נמצא מקום למשהו תוצרת הארץ? הרי בעיקרון ובאובייקטיביות, התעשייה שלנו מספיקה טובה לשם כך.

      יש לכך שתי פרשנויות: האחת גורסת שזה מקרי – הסרטים שהוגשו השנה מישראל פשוט לא היו מספיק טובים, או במקרה לא מצאו חן בעיני הלקטורים, או שהיה כאן רצף של נסיבות אגביות. התיאוריה השנייה והקודרת יותר מדברת על כך שמדובר בתופעת לוואי של החרם האירופאי, והיו אף שהעלו סברה קיצונית אך לא מופרכת למרבה הצער: קן לואץ', שקיבל פרס מפעל חיים מן הפסטיבל, התנה את השתתפותו בכך שלא יוצג בו אף סרט שנעשה בכסף של הממשלה הציונית, וזאת כהמשך לפועלו האנטי-ישראלי ארוך השנים.

      אין תשובה רשמית או ודאית לשאלה איזה מבין שתי הפרשנויות נכונה, ובכל מקרה זה כבר לא משנה. ברלין מאחורינו, ועתה עיני עולם הקולנוע כולו נשואות לפסטיבל קאן, שיתחיל באמצע חודש מאי הקרוב. אם גם שם לא יהיה סרט ישראלי אחד לרפואה, אז באמת שצריך להתחיל לדאוג.