הבאזוורד (מילת סלנג אופנתית) "סלפי" קיבלה יחסי ציבור נרחבים אחרי שנבחרה למילת השנה ל-2012 של מגזין TIME, בסוף השנה שעברה למילה הנבחרת של אוקספורד, ואפילו הנשיא אובמה נתפס בסלפי פומבי בטקס הלוויה של נלסון מנדלה. אם אתם חדשים על כדור הארץ סלפי היא תמונת סלולרי שבה האדם הוא זה שמצלם את עצמו, בתוך ההקשר הכללי והדמיון המצלולי של selfie, מקופלת המילה selfish (א?נוכי). ועל התמונה שמכילה רק את המבט העצמי, נבנו תלי תלים של תאוריות וכולם מתנקזים לכדי אותה הנקודה אנחנו אגוצנטריים ומרוכזים בעצמנו, בעידן שמאפשר זאת טכנולוגית, ובתרבות שמעודדת אותנו לכך.
את העניין החצי-מעניין הזה אפשר להניח מאחורינו "סלפיז" היא סדרה שעוסקת בבני נוער ישראלים ובין היתר בחיבת התיעוד והשידור העצמי שלהם. אם להביט סביב גם במציאות וגם בייצוגים האמנותיים שלה הרי שהאגוצנטריות וההתמכרות למצלמות היא לא כזו שמייחדת בהכרח בני נעורים או נעצרת בואך ההתבגרות. וממילא, מה היא תקופת הנעורים אם לא התעסקות עצמית אובססיבית ותירגול מציאת הקול האישי על הסובבים אותך?
אז השם "סלפיז" הוא טוב כשלעצמו, אבל אם נדמה שהמטרה של הסדרה התיעודית העוקבת אחר חמישה תלמידי תיכון ישראלים, היא לשרטט את גבולות עולם הנמלה הצרים של בני הנוער, זו הנחת יסוד שגויה. עידית אברהמי ("חלומות מפלסטיק" ו"העיתונאים") היא במאית זהירה ומוסרית שמכבדת את גבולות מושאי התיעוד שלה; זו תכונה מוערכת וטובה לאדם, לא תמיד לבמאי.
עשרת הפרקים של "סלפיז" עוקבים אחר השנה האחרונה בתיכון מקיף יהוד דרך חמישה תלמידים בו. דניאל היפה והמפונקת שנולדה מקצף ים של פריבילגיות, ליעד החנונית-מגניבה העולה מסין, נטלי רקדנית הבלט הפרפקציוניסטית, אלון כבד השמיעה שמפרנס עצמו ועוזר בכלכלת הבית של הוריו החירשים וטאי שלא מוצא עצמו בלימודים וזנח קריירת כדורגל.
בפעולה של התבגרות ממילא יש משהו אלים; העצמאות והעצמיות שמורווחות מגיעות על חשבון הסימביוזה. אדיפוס שמדיפוס או לא כדי להתבגר, ילדים הורגים משהו בקשר עם הוריהם, וגם בקשר עם הילדות שלהם. הטון האלים וההורמונלי הזה שאפשר ממש להרגיש בו בכל התכנסות של בני נוער, נעדר משום מה מ"סלפיז". לפחות בפרקיו הראשונים. הזהירות והסינון, לא מאפשרים ליצור אינטימיות, אכפתיות והיכרות עמוקה עם המתועדים.
למרות שהמצלמה - שלא כב"מחוברים" למשל - נותרת לכאורה אילמת ומציצה, ואין בה שימוש מודע של המתועדים, היא לא נשכחת. לא על ידי המצולמים ולא על ידי הצופה. וכך יותר מאשר חוויה של היטמעות במירקם החיים של בני הנוער, נוצרת חוויה של כתבת חדשות על "חייהם של בני הנוער", והמרכאות נשארות תלויות ועומדות. לא שנדמה שהמתועד אינו נכון או אינו מעניין, העניין הוא שנותר מרחק מסוים בין הנערים ובין הצופים.
זה יכול להיות מכיוון שלא הושקע מספיק זמן ביצירת תשתית ההיכרות והאמון בין היוצרים למצולמים, וזו יכולה להיות הגישה הזהירה של הבימאית.
כך או כך, ב"סלפיז" נעדר הממד של סלפי התענגות חסרת בושה על הרגעים הפרטיים; (לכאורה) שבירת הכוח של המבט החיצוני, כיוון שמדובר באדם שמתעד עצמו. בחירה של חשיפת חטאים, בדידות, פגיעות, כיעור לצד תיעוד ההצלחות ורגעי הזוהר. "סלפיז" היא לא "מחוברים" בגרסת הנוער, היא גם לא "פרויקט Y". היא גרסה מנומסת ועדינה של חיים, שאפשר לנחש שלא מצליחה להתחרות באקסטרימיות ובחושפנות שלה, אפילו בחשבון האינסטגרם או הפייסבוק הפרטי של כל אחד מהמתועדים בסדרה.