פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      "בתוך לואין דיוויס": יצירת המופת המושלמת של האחים כהן

      יש בו משהו מייגע ומתסכל, ואין לו שום סיכוי למצוא קהל רחב, אבל "בתוך לואין דיוויס" הוא מפסגות יצירתם של האחים כהן ומטובי הסרטים שנעשו על מוזיקה

      "בתוך לואין דיוויס": יצירת המופת המושלמת של האחים כהן

      היינו רוצים להאמין כי כל מי שמוכשר מספיק, יראה בסופו של דבר שכר בעמלו. האחים כהן הם הוכחה טובה שזה אכן קורה לפעמים: צמד התסריטאים-במאים הוותיקים והפוריים יצרו במשך שלושת העשורים האחרונים סרטים שאינם קלילים ומתחנפים, ובכל זאת נהנים מהכרת ההמונים. נראה שיש צדק בעולם.

      אבל זה לא תמיד חייב להיות ככה. קחו למשל את מה שקורה בסרטם החדש, "בתוך לואין דיוויס", שהגיע לאולמות כאן בסוף השבוע האחרון תשעה חודשים לאחר הקרנתו הראשונה בפסטיבל קאן. הדרמה נקראת בשם זמר פולק שמחפש גם הוא אחר תהילה בניו יורק של שנות השישים, אך זו חומקת ממנו וכך גם כל דבר אחר בחייו. במסורת היהודית שהאחים כהן מכירים היטב, אפשר היה לקרוא לו פשוט שלימזל. בין השאר, יש לו נטייה להכניס בטעות נשים להריון, ואחת מהן (קארי מליגן) מכנה אותו "האח האידיוט של המלך מידאס".

      זו הגדרה מחייבת, אך כל מה שבא במגע ידיו של לואין אכן נשמט מבין אצבעותיו. ברמה החומרית, הוא מפספס הזדמנויות לעלות על הבמה, לקבל חוזי הקלטה ולהרוויח תמלוגים. ברמה האישית יותר, אהובותיו הולכות הרחק ממנו בלי שהוא בכלל יודע לאן, ושותפו המקצועי קופץ מן הגשר אל מותו. בהיותו דלפון נאלץ המוזיקאי לעבור מספה אחת לאחרת בלי שיוכל לרשות לעצמו דיור קבוע, ובמסגרת זו נדרש לשמור על חתול – ומאבד אותו כמובן, ואז שוב מאפשר לו ללכת לאיבוד לאחר שכבר מצא אותו. ככה זה כשאתה האח האידיוט של מידאס.

      בתוך לואין דיוויס (יח"צ)
      דיוקנו של האמן כחתול ג'ינג'י. מתוך "בתוך לואין דיוויס" (צילומים: יח"צ)

      בשעה שלשאר היצורים החיים הוא מתייחס באדישות, לואין דווקא מפתח רגשי נאמנות כלפי החתול הג'ינג'י הזה ובכל פעם מחדש יוצא לחפש אחריו. אולי זה בגלל שהיצור הפרוותי מתגלה כיחיד שמקבל אותו כמו שהוא, בלי להטריד אותו שוב ושוב בשאלות מציקות. לעומת זאת, כל שאר מי שנקרים בדרכו מתעקשים לעמת אותו עם התהיות האחרונות שהוא רוצה לשמוע. אולי הגיע הזמן שתשנה את הסגנון שאתה מנגן בו? אולי תמשיך לנגן אבל תוותר על מרכז הבמה ותזוז הצידה? אולי עדיף לך לוותר על המוזיקה בכלל?

      בכל הזמן הזה, רק החתול שותק, ואילו הצופים מתחבטים בינם לבין עצמם ובלי שלואין ישמע בשאלה אחרת – למה בעצם מלכתחילה הוא לא מצליח? הרי ברור שהוא יודע לשיר ולנגן, אז למה לא הולך לו? האם זה מפני שסגנון ההגשה המסוים שלו לא קומוניקטיבי וכריזמטי מספיק? המדובר בעונש קארמתי על התנהלותו השמוקית? ייתכן שפשוט היה האיש הנכון, אך בזמן הלא נכון? שמא זה עניין של מזל, ודי היה בהצטלבות גורל אחת כדי לשנות לטובה את מסלול חייו כולו? אולי אף אחת מן הסיבות הללו, ואולי כולן יחד?

      כל התהיות הקטנות הללו מובילות לכמה קושיות עקרוניות יותר, ובראשן השאלה הנצחית שתמשיך להדהד - איך זה שאמנים מוכשרים מסוימים נכנסים לפנתיאון בשעה שאחרים שוקעים בתהום הנשייה? זה אחד הדיונים המעניינים שנראו בקולנוע בשנים האחרונות, וביצירה של האחים כהן בכלל. העיסוק במישורים המהותיים ביותר של עצם עבודת האמנות עושה להם טוב, וגם מפיק כמה מן השורות היפות בהיסטוריית הכתיבה המפוארת מלכתחילה שלהם.

      כך, למשל, בשלב מסוים מתאונן הגיבור לאחותו על מצבו הכלכלי. זו מציעה לו לנהוג כמו אבא שלהם, ולהרוויח את לחמו בכבוד מעבודה כחולת-צווארון ונטולת יצירתיות. זה רעיון הגיוני לנוכח הנסיבות, אך הוא מחריד את לואין, שלא מבין איך מצפים ממנו לוותר על המוזיקה ו"פשוט להיות קיים". באמירה פשוטה זו, הוא והאחים כהן מבהירים לנו מדוע אמנים רבים כל כך, אז והיום, ממשיכים לפעול אף שכבר הבינו כי לא יראו מכך פרוטה – כי הם נושמים באמת רק כשהם יוצרים, ואם יפסיקו לעשות זאת, תפרח הנשמה מגופם והם אולי ימשיכו להתקיים, אך רק כבשר ודם, ללא רוח, ללא חיים.

      בתוך לואין דייוויס (יח"צ)
      הדרך הארוכה לשום מקום. מתוך "בתוך לואין דיוויס"

      קשה להתבלט בפילמוגרפיה הארוכה של האחים כהן, אך היכולת של "בתוך לואין דיוויס" להתמודד בצורה כה רצינית עם סוגיות כה כבדות משקל מקנה לו ייחוד. נוסף לכך, יש כאן עוד כמה אלמנטים מיוחדים. למשל, זה לא הסרט התקופתי הראשון של הקולנוענים, אך הדיוקן של סצינת הפולק בניו יורק של שנות השישים מתגלה כצבעוני, עשיר ומרתק במיוחד.

      זו גם לא הפעם הראשונה שהם שולים מן הארכיון פנינים נשכחות כדי להרכיב פסקול שמחזיר לחיים רגע מוזיקלי נשכח – הם כבר עשו זאת לבלוגראס ב"אחי, איפה אתה?", וגם אז בעזרתו של טי בון ברנט. אך בכל זאת, רצף השירים השזורים ב"לואין דיוויס" מענג את האוזן ומרטיט את הלב עוד יותר מכפי שקרה במקרים הקודמים. גם בגלל הרפרטואר המשובח וגם בגלל הבחירה הנדירה של הקולנוענים להציג ביצועים חיים שלהם, שהוקלטו בזמן הצילומים, ולא בעזרת פלייבק כפי שנהוג בהוליווד. זה מוסיף חספוס ואותנטיות, וגורם לקהל להרגיש שהוא בעצמו בגריניץ' ווילג' של שנות השישים, יושב במועדון ומקשיב לקלאסיקות הללו בזמן אמת.

      נוסף לכך, האחים כהן עובדים כאן לראשונה עם ברונו דלבונל, צלם צרפתי שהתמחה עד כה בסרטים מסוגם של "אמלי", "הארי פוטר" ו"צללים אפלים". זה ציוות טוב, כיוון ש"בתוך לואין דיוויס" בורא דמויות פיקטיביות אך מתבסס על אנשים, אירועים ומקומות שהיו באמת, כך שהוא כל הזמן נע בין הפיקציה להיסטוריה. ההתמחות של שותפם החדש בפנטזיה הולמת את התנודה הזו, וסגנונו מקנה לדרמה זו עטיפה של מיתולוגיה ואגדה. לעתים, הטאץ' הקסום שלו גורם לתוצאה להיראות כמו חלום, אך במגע ידו יש לעתים גם משהו אפל, ולפעמים היא נדמית דווקא כסיוט. כך או כך, הודות לעבודת מצלמתו, הסרט תמיד נע בין גבולות המוחשי והדמיוני.

      מעבר לזה, "לואין דיוויס" מציע את כל אותם אלמנטים ישנים וטובים המוכרים לחסידי האחים כהן – גיבור ראשי אאוטסיידר אך בכל זאת מעורר הזדהות, כאן בגילומו המצוין של התגלית אוסקר אייזק; רצף דמויות משנה אקסצנטריות המוסיפות עוקץ ובשר, ובראשן ג'ון גודמן כנגן ג'אז עם ראש מטונף ופה מלוכלך; חילופי דיאלוגים שנונים, המצליפים זה בזה בחדות, ללא טיפה של שומן מיותר; הנימה המלנכולית וההומור הסרקסטי. אפילו אזכורים למורשת היהודית של שני האחים יש כאן, אף שלכאורה לתכניו וסגנונו של הסרט לא אמור בהכרח להיות קשר לכך.

      בתוך לואין דייוויס (יח"צ)
      ביצועים חיים לשירים שהיו כמעט מתים. מתוך "בתוך לואין דיוויס"

      כלומר, גם אם "לואין דיוויס" נבדל בכמה מבחינות מעבודותיהם הקודמות, האחים כהן מספקים כאן למעריציהם הרבים את האלמנטים שהפכו אותם לסיפור הצלחה גדול כל כך. בכל זאת, סרט זה לא הצליח לדבר לקהל הרחב. המבקרים ברחבי העולם אמנם בחרו בו בצדק כאחד הטובים של השנה, אך האקדמיה האמריקאית לקולנוע כמעט והתעלמה ממנו וגם הצופים לא נהרו לאולמות במדינות בהן הופץ עד כה. כמה אירוני: לאחר שנים של פרגון מתמשך, שלעתים אפילו חרג למחוזות ההערכה המוגזמת והאוטומטית, שני הקולנוענים נכשלו במבחן הקהל דווקא כשעשו סרט שעוסק בו.

      אפשר להבין למה זה קרה. קודם כל, כיוון שמלכתחילה "לואין דיוויס" מתמקד בסגנון מוזיקלי שאינו בהכרח מוכר לרבים או חביב עליהם. נוסף לזאת, יש גם משהו מייגע לעתים בקרירות, בנוקשות ובציניות שבו. חשוב מכל אלה, יש משהו מתסכל במבנה העלילתי שלו, שאינו חותר לשיא, לא מחפש קתרזיס ובוודאי שלא מקפיד לסגור את המעגלים הסיפוריים ולספק תשובות לשאלות שהציב.

      לפיכך, "לואין דיוויס" הוא מסוג היצירות שהצפייה הראשונה בהן עשויה להסתיים בתהיה המאוכזבת "רגע, זה הכל?". רק בפעם השנייה אפשר להתמסר לו ולשקוע בו באמת. אז כבר מבינים שאין מה לחכות לפואנטה בסוף, פשוט מפני שלרגע האחים כהן לא מתיימרים לדעת משהו שהצופים לא יודעים בעצמם. כל כך חסר יומרה הסרט הזה, כל כך עדין וצנוע, בדיוק כמו שירי הפולק שמתוכם הוא נולד.

      בתוך לואין דיוויס (יח"צ)
      הפואנטה לא מגיעה בסוף. היא פשוט שם מלכתחילה. מתוך "בתוך לואין דיוויס"

      לאור איכות התסריט, רק יאה להשתמש לסיום בשני קטעים מתוכו. במה שהיא אולי האפיזודה המהפנטת ביותר בסרט, חווה הגיבור נסיעה מסויטת לשיקגו יחד עם אמן הג'אז בגילומו של גודמן. זה מתרברב בווירטואוזיות של סגנונו המוזיקלי ומבטל לחלוטין את ערכו של הפולק בשל המינימליזם שלו. בדיוק כך, "בתוך לואין דיוויס" לא נעזר בתזמורת רבת-כלים ולא מנצל את כל התווים הקולנועיים האפשריים, אלא מסתפק בפריטה קלה על כמה מיתרים בלבד. אך למרות הדעות הקודמות, הוא מוכיח שגם משני אקורדים אפשר להנפיק את המנגינה היפה בעולם.

      בקטע אחר, מסביר הגיבור מה המהות של המוזיקה שהוא עושה – "אם זה אף פעם לא היה חדש, אבל אף פעם לא יהיה ישן, זה פולק". בדיוק כך, סרט צנוע ומאתגר זה לא הצליח להיכנס לאופנה בזמן אמת. עם זאת, התחושה היא שבמרחק הזמן, רבים מן הלהיטים הגדולים של העת האחרונה יישכחו לחלוטין, אך הפנינה הזו תיזכר כאחת הפסגות של האחים כהן ובכלל כאחת מיצירות האמנות הטובות שנעשו על מוזיקה, והיא תיזכר כך לעד. בדיוק כמו שיר פולק, "בתוך לואין דיוויס" לעולם לא יתיישן.