פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      15 שנים חלפו: האלבומים שהזניקו את אמינם והרוטס

      אמינם והרוטס שחררו שני אלבומים מרהיבים שלא מתיישנים גם 15 שנים לאחר הוצאתם. הזמן שחלף הפך אותם לקלאסיקות בז'אנר שאינו מעריך אריכות ימים. איך זה קרה?

      אמינם (AP)
      אמינם (ספק: אימג’בנק, Gettyimages)

      "אנשים לא באים כי מאדרפאקרז מנופחים כמוכם לא מנגנים שיט שהם אוהבים. אם תנגנו שיט שהם אוהבים, אנשים יבואו". עם הציטוט הזה, שנשלף מתוך אחת הסצנות המכוננות ב-" Mo' Better Blues" של ספייק לי, בחרו הרוטס לפתוח את אלבומם הרביעי. "Things Fall Apart", שיצא בדיוק לפני 15 שנה, הפך לאלבום הפריצה המשמעותי של הרכב ההיפ הופ הנפלא שהחל לפעול בערך עשור לפני הוצאתו. ממש באותו היום יצא עוד אלבום פריצה משמעותי בעולם ההיפ הופ, הפעם מדובר באלבום ראשון בלייבל משמעותי של ראפר לבן וכמעט אנונימי עד אז – "The Slim Shady LP" של אמינם. שני אלבומים שהוכיחו שאם תנגן "שיט שאנשים אוהבים", ותעשה זאת עם במקוריות וחשיבה, הקהל כבר יבוא.

      The Roots (GettyImages)
      אמנות טוטאלית ללא פשרות. הרוטס (ספק: אימג’בנק, Gettyimages)

      שני האלבומים יצאו בזמן מאוד משמעותי ומוזר עבור הז'אנר המתגבש עדיין. כשנתיים אחרי רציחתם של ביגי וטופאק, ההיפ הופ עוד חיפש את מקומו בתרבות הפופולרית ועל אף שיצאו בתקופה הזו כמה אלבומים נהדרים (אאוטקאסט, לוריין היל, בלאקסטאר) ועל אף שבאותה התקופה החלה זליגה משמעותית של הז'אנר למיינסטרים, אמנים רבים חיפשו עוד את דרך הזהב שמגשרת בין הצלחה מסחרית לאיכות מוזיקלית. מהבחינה הזו, הרוטס ואמינם, על אף השוני הסגנוני הענק ביניהם, מייצגים גישה זהה – כזו שדבקה באמנות טוטאלית ללא פשרות, באמונה שלא צריך לתת לאנשים רק את מה שהם אוהבים, אלא גם את מה שהם צריכים.

      גם האופן שבו ההצלחה פגעה בשני הגורמים היה שונה לחלוטין. בעוד שהרוטס רק החלו באותה התקופה לטפס למעמדם כהרכב ההיפ הופ היציב בפסגה שהם כיום, אמינם התפוצץ בהבזק מיידי, שורף בדרכו כל תדמית אחרת שהיתה להיפ הופ. הבחור הלבן בן ה-27 פרץ את השער לMTV עם להיטים כמו " My Name Is" ו-"Guilty Conscience", שניהם פתחו את אותו אלבום כדלת מאוירת ומשעשעת לדמות הכמעט-קומיקס של אמינם, רק כדי להפתיע את המאזין עם הכאוס המטריף של אמינם הצעיר ביתר האלבום.

      מה שהרשים את קהילת ההיפ הופ לא היו הלהיטים, אלא שינוי הכיוון המוחלט מכל מה שנשמע עד אז בהיפ הופ בהמשכו. תצוגת היכולות המרהיבה של מרשל מאת'רס (אמינם) התבטאה באמצעות כישורי חריזה ותבניות חשיבה שהתעלמו מכל מה שהוא גדל עליו, כמעט באותו האופן שבו הם נשענו על האגדות שהוא עצמו גדל עליהן, כמו ביגי, רדמן ואפילו ביז מארקי. אמינם היה המכלול של כל דמויות הראפרים וכאחד האנטי-גיבור שלהם. זיין שלא מצליח לגעת באף בחורה, פסיכופט עם רגשות וליצן חצר שקורע אותך מצחוק באותה השורה שבו הוא קורע את הלב שלך.

      ד"ר דרה, שידע איך לדחוף את טופאק וסנופ דוג בעברם היישר לקהל הרחב, מעולם לא התעסק עם דמות מורכבת ועמוסה כאמינם. המכשול הראשון שעמד בפניו היה צבע העור של הראפר לבן, שעד אז נחשב לקוריוז במקרה הטוב ובדיחה במקרה הרע (להוציא הביסטי בויז). אם זה לא היה מספיק, מדובר בוויט-טראש מוחלט שמתאר את רציחת אשתו לשעבר, מייצר אנטגוניזם בכל שורה, ואף התעקש לארח (חוץ מאת דרה עצמו) רק ראפר אחד אנונימי באלבומו בן השעה. מסוג האנשים שכשיבקשו מהם להקליט "שיר ריקודים" הוא ישחרר קטע פארודי בשם "Cum On Everybody" שנפתח בשורה "הצבע האהוב עלי הוא אדום/ כמו שפיכת הדם/ מראשו של קורט קוביין".

      לכן היה זה מפתיע כשאמינם הפך לשם מוכר בכל בית. זה נכון, במקרה שלו הפרובוקציות עזרו, אבל כמו שמיילי סיירוס תגלה בקרוב – אפשר להגיע לקהל באמצעות פרובוקציות, אבל הן לא יעזרו לך להישאר אם אין גיבוי של כשרון עצום. האלבום ההוא, על אף הפנים הרבות שבו, היה רק זווית אחת מדמותו של אמינם. זה נוכח מאוד באלבומו הבא ועוד יותר מכך לאורך השנים, אבל בדיעבד כל הסיבות להצלחתו של אמינם מצויות שם. המוכנות לחפור בגלדים עם סכין חלודה, חוש ההומור הפרוע, היכולת לתאר סביבה באופן שלא רק ממלא את החדר בפרטים אלא גם בתחושות והגישה חסרת הפשרות – כולם יצרו אנטי גיבור אולטימטיבי שהמאזין לא יכול שלא להזדהות עם צרותיו. כן, גם אם אין לך אקסית מטורללת, אמא מסוממת ואבא נוטש.

      בצד האחר של הז'אנר, ישבו בשקט הרוטס. האטיטיוד שלהם, העולם שממנו הגיעו והתוצר שלהם שונים. ועם זאת, הרוטס וגם אמינם מציגים דמות חיובים של יצירת היפ הופ "אחר" שגם מצליח למצוא את דרכו למיינסטרים. במקרה של הרוטס, דווקא הסבלנות תפסה את מקום הפיצוץ המהיר בדרך למעלה. גם האלבום הזה הפיק שני להיטים בדרגות שונות של חשיפה, " The Next Movement" ו-" You Got Me". גם כאן היה מדובר רק בכרטיס ביקור שרמז על עולם מוזיקלי נרחב שמסתתר באלבום המלא.

      עמוסי רבדים ומלאי אג'נדה מוזיקלית, הרוטס תמיד היו עוף מוזר במסגרת סביבה של שרשראות וכוחניות. איפה שחוקי הז'אנר דרשו די ג'יי הם הציבו הרכב כלים חי מלא נשמה. כשכולם הציבו בקדמת הבמה ראפר כריזמטי, הם השאירו ראפר דעתן וקצת חופר עם קול מונוטוני. בזמן שבו דוגמה מוצלחת למפיק מוזיקלי היה פאף דדי המהודק, הם הובלו מוזיקלית ע"י מתופף אקסצנטרי עם אפרו מטורלל ואובססיה מטרידה ומעוררת השראה למוזיקה.

      אמינם (GettyImages)
      הפך לשם מוכר בכל בית. אמינם (ספק: אימג’בנק, Gettyimages)

      האלבום מציג תמהיל מגוון של סגנונות, החל מהניו סול שהחל לפרוח באותה התקופה ועד ראפ מחוספס ואינטליגנטי. מודעות חברתית גבוהה (כפי שמעידה עטיפת האלבום), גישה חיובית ומורכבות מוזיקלית שההיפ הופ עוד לא נגע בה מאפיינים אותו, אלבום שנבנה עם ראייה מרשימה לעתיד שבו היפ הופ יכול להיתפס כז'אנר עלית, אוטופיה שעוד לא הגיע זמנה, אבל בהחלט מסתמנת באופק הרחוק. באלבומים שבאו אחרי הם לא חיפשו נוסחה, כפי שמראה אלבומם הבא והניסיוני "Phrenology", ועם זאת הם מצאו את דרכם להפוך להרכב מוזיקלי שנחשב לאחד מהגדולים בימנו על ידי היפ הופרים וחובבי מוזיקה אחרת כאחד.

      בתקופה שסימנה כיוון מדאיג בהתמסחרות ההיפ הופ, דבר שעדיין מתקיים במידה רבה, אמינם והרוטס הוציאו שני אלבומים מרהיבים שלא מתיישנים גם 15 שנים אחרי הוצאתם – אלבומים שהמילה "קלאסיקה" תפורה עליהם בז'אנר שלא ממש מעריך אריכות ימים. הם הראו שיש דרך אחרת להישאר בפסגה מאשר רק לתת לאנשים את מה שהם רוצים. ביום אחד לפני חלוף המילניום שוחררו שני אלבומים שנתנו למוזיקה מה שהיא רוצה. בראייה רחבה – זה מה שמביא אנשים. זה גם משאיר אותם עשור וחצי אחרי להאזין לאותם האלבומים וגם לאלו שבאו ויבואו.


      קלאסיקות או בעצם אלבומים נשכחים? כתבו לנו בפייסבוק