פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      "פיסוק של נעלמים": גלעד כהנא מסביר באריכות מי הכי אכזרי בעולם

      גלעד כהנא מאניש את בעלי החיים, ומעניש את בני האדם, כדי להבהיר מי באמת החיה האכזרית מכולן על כדור הארץ. העניין הוא שהמסר עובר אחרי שליש ספר, והשאר כבר מתיש

      גלעד כהנא (יח"צ , רונן ללנה)
      גלעד כהנא (צילום: רונן ללנה)

      סרטי טבע תמיד מגיעים לשיא באנושיו?ת שהם מייצרים. הסרט "המלחמה בקרוגר פארק" הפך לאחד מלהיטי יוטיוב הגדולים והמרגשים אי פעם, בעיקר בגלל ההתלכדות של עדר בפאלו שלם שחילץ גור מלוע האריות. במקרים שבהם הסוף פחות טוב והגור כן נטרף, מתמקדת המצלמה לשניות ארוכות בחיה האם. כי אין כמו מבע חלול ומבועת של אם כדי להנציח את הדרמה, וככלל, ככל שנקודת ההשקה בין בעל החיים לאדם קרובה יותר, כך מתעצם האפקט.

      כמה באמת גדול ההבדל בין התחושות שלנו לאלו של החיות? גלעד כהנא מנסה לענות בספרו החדש "פיסוק של נעלמים" ולגשר על הפערים. ב-72 אפיזודות קצרות, תערובת מעומעמת של פרוזה לשירה, הוא מאניש את בעלי החיים ומעניש את האדם. למה מאניש? מכיוון שכהנא מנסה לשרטט לנו מנקודת המבט שלנו מה בדיוק מרגישים העכבר הלכוד, הלוויתן המיוסר, הנמלים ואפילו גדוד הפלנקטון הסתמי בים. ומדוע מעניש? משום שדרך נקודת מבטם של החי והצומח הוא גורם לנו להתעמת עם המעשים שלנו, של השחתת הטבע. ברוב הסיפורים לא מוזכר אדם, הקול הוא קולן של החיות, של הטורפים והקורבנות, אך השורה התחתונה ברורה: בטבע לעולם יהיו ציידים וניצודים, אבל הם יעשו זאת כדי לשרוד. האדם, לעומת זאת, לא מכבד. הוא פשוט מתאכזר.

      פיסוק של נעלמים (יח"צ)
      כריכת הספר "פיסוק של נעלמים" (צילום: יח"צ)

      הביקורתיות זועקת מגרונו של כהנא. בסיפור "עצם הקטל" הוא מתאר נחש שסופג קיתונות של רותחין על כך שאינו אוכל את כל טרפו. "הרצחת ולא גמרת בצלחת?" הוא נשאל, רפרנס ברור לפולניו?ת של האם המודרנית. "זפת" עוסק בעוף שנלכד בגלל התעשייה האנושית בזפת שנדבק לנוצותיו והפך אותו טרף לסרטנים. העוולות אינן מסתיימות כאן. האדם אינו רע רק אל החי, אלא גם אל הצומח. הסיפור "הגרזן (רצח בלתי מובן של חפים מפשע)" מעיד מעצם שמו על התאכזרות חסרת פרופורציות של המין האנושי כלפי העצים. אלא שהאכזריות חוזרת לאדם כבומרנג בסיפור אחר, "בעת ששוחטים אותם", שבו המנסרים טועמים מהתרופה של עצמם. זו, אם תרצו, הסיבה שהמין האנושי הוא מיעוט ב"פיסוק של נעלמים" – הוא בטוח שהוא עילאי בשרשרת המזון, אבל בעצם מסוכן ומכחיד את עצמו יותר מכל חיה אחרת.

      הסרקזם המיוחד שלמדנו להכיר ביצירה של כהנא לא נעדר גם מהקובץ הזה. זה כהנא – ככל שהוא קודר יותר הוא מצחיק יותר, וככל שהוא מצחיק יותר המסר שהוא מעביר עצוב יותר. בתוך העשן האפוקליפטי שהוא מייצר אפשר לדלות כמה פנינים נהדרות, משעשעות ונוגות, שמלמדות על הלך המחשבה של המחבר. בסיפור "שיפודים" כהנא מעניק בתוך דיאלוג את הניצוץ המוכר: "'ממש', אמר בעל המסעדה שאסור לאכול בה. 'אני הייתי בטוח שככה הורגים ארנבת...' – 'ככה הורגים תרנגולת', אמר החייל. 'אז איך הורגים ארנבת? שאל בעל המסעדה שלא אוכלים בה. - 'נראה לי שאותו דבר'".

      איך עובדת הנוסחה הזו? אפשר לתת לה ציון בינוני מינוס. יהיה נכון להגדיר את התפתחות הקריאה ב"פיסוק של נעלמים" כסולם בעל שלושה שלבים. תחילה הוא חדשני ומעניין, אחר כך נסבל והרבה לפני נקודת האמצע הוא מתחיל לסבול מיומרנות יתר וקמל במהירות. הרעיון כשלעצמו נחמד והביצוע שלו מזכיר לפחות בפתיחה את כהנא המוזיקאי המוכר והאפל, זה שמצליח להפוך טקסטים נטולי הקשר לוגי, לכאורה, לתמונה מלאה צבועה בהומור שחור. אלא שכאן טמון ההבדל, כי מה שעובר במוזיקה לא בהכרח עובר בטקסט הכתוב. הלחן והשירה לא רק שאינם מזיקים, הם אפילו מעודדים טשטוש של סיסמאות. המילה הכתובה, לעומת זאת, מחייבת התעמקות טהורה וכאן יש לכהנא בעיה: באיזשהו שלב הוא פשוט יוצר מיאוס. התחושה שעולה היא שעשרים אפיזודות היו די והותר, 52 האחרות כבר תקועות בגרון. ממש כמו הנחש, גם לנו קשה לבלוע את כל הארוחה.

      גלעד כהנא/ פיסוק של נעלמים, הוצאת אבן חושן, 123 עמודים

      פרק ראשון: סיפור קצר של גלעד כהנא מתוך ספרו החדש
      יהודית רביץ מקריאה מספרו של גלעד כהנא
      יוסי שריד קורא סיפור קצר מספרו של גלעד כהנא