לקראת גמר "ישנן בנות": למה אין להקות בנים ובנות בישראל?

      מאז היי פייב לא היתה לנו להקת בנים מצליחה בישראל, ובשביל להיזכר בלהקת בנות ראויה צריך לחזור אחורה בערך עד שוקולד מנטה מסטיק. למה זה ככה? אנשי התעשייה מנסים לפענח

      נועה הרשקוביץ
      "ישנן בנות" (צילום: יח"צ)

      לפני מספר שבועות נפלה עטרת ראשנו: חבורת החתלתולים המוכרת בכינוי "להקת פיוז'ן" התפרקה, והותירה אותנו לתור אחר הרכב נשי מקביל, שאולי יקום ויעלה בתכנית "ישנן בנות", אותה מובילה דנה אינטרנשיונל בערוץ 24 בימים אלה. עברי לידר, המנטור של פיוז'ן – כור היתוך של חמישה מתמודדים מבולבלים שהגיעו לאודישנים של "אקס פקטור" – לא הצליח לייצר וואן דיירקשן מקומית, וספק אם גמר "ישנן בנות" יצליח במשימה דומה (לפני שבועיים פורסם בוואלה! ברנז'ה כי התכנית תקוצר משמעותית, והגמר שלה ייערך ב-9 במרץ). האם להרכב כזה יש מקום במוזיקה הישראלית? מדוע קונספט של להקת פופ, נשית או גברית, לא מצליח להתקיים בישראל? ומתי בעצם בפעם האחרונה היתה פה להקת פופ, של בנים או בנות, שהצליחה לסחוף אחריה מדינה שלמה?

      "היינו ילדים, אף אחד לא הכין אותי לזה שאני אעבור 13 דירות בארבע שנים כי כל פעם המעריצות יפרצו לי לבית וימצאו את הכתובת שלי", מספר אמיר פיי גוטמן, יוצא להקת היי פייב שהיתה לסנסציה הישראלית האחרונה בז'אנר. "ביום העצמאות 1998 היו לנו עשר הופעות ב-36 שעות. אתה לא יכול לדפוק את הטיימינג של הופעה אחת, כי אז אתה דופק את הטיימינג של כל השאר, ואתה לא רוצה להפסיד כסף או לאכזב את הקהל. אחרי כל הופעה היה לוקח שעה רק לחלץ אותנו מהמקום, והיינו חייבים לחשוב על פתרון יצירתי, לא היתה ברירה. בסוף נסענו ממקום למקום באמבולנס, כדי להספיק. שניים ישבו על כל ספסל ואחד שוכב על המיטה באמצע. בפסטיבל בריזה הבריחו אותנו עם טרקטורונים, דרך המים. פעם חילצו אותנו מפחי הזבל של מועדון הפורום בבאר שבע. היינו חוזרים הביתה עם שריטות של ילדות, דמקה על הגב. אף אחד מאיתנו לא יכול היה לדמיין את הדבר הזה".

      מהסיפור המשעשע של פיי גוטמן (שליווה את להקת הבנות חמסה והוביל את הריאליטי "פרויקט הלהקה" ששודר בערוץ הילדים וניסה גם הוא ליצור הרכב יש מאין) ניתן ללמוד כי תיאורטית, יש תקומה לבוי/גירל בנד ישראלי. אם כך הדבר, מדוע ההיסטוריה לא חוזרת על עצמה? למה היי פייב הצליחו איפה שחמסה, הגיים בויז, פיוז'ן, עדן ועוד – נכשלו נחרצות?

      טוב לדעת (תוכן מקודם)

      צעד תקדימי: החברה שנותנת למבוטחיה מענק כספי

      על-ידי WE SURE חברה לביטוח
      לכתבה המלאה

      הצליח:

      לא הצליח:

      "חמסה אמנם התפרקו מהר אבל לא מסיבות של אי-הצלחה", אומר פיי גוטמן. "הן עשו קיץ מדהים עם 150 הופעות והיה להן פסטיגל ושלאגר מדהים. כל אמן היה חותם על זה עכשיו. אם הן היו חזקות כקבוצה, אם הן היו מבינות את הכוח שהיה להן ביד, זה היה ממשיך. להקים מערך של להקה מהזן הזה, זה לא משהו שאפשר לעשות תוך כדי תכנית טלוויזיה ויאללה, מצלמים וזהו. זה לא מספיק שיש לך שני חתיכים. הקונספט לא מחזיק מעצמו. צריך שיהיו שם אנשים מוכשרים. אם בטייק דאת לא היה את רובי וויליאמס וגארי בארלו, הם לא היו מצליחים. גם אנ'סינק בלי ג'סטין לא היו מצליחים".

      "הצליחו אבל התפרקו מהר". חמסה (צילום: יח"צ)

      אם כך, הקונספט חייב תגבור שמגבה את כמות הפרצופים היפים באיכות אנושית ראויה. אבל לדברי פיי גוטמן יש עוד עניין פעוט – הכסף. "הבעיה המרכזית", הוא אומר, "היא שכדי להקים את הדבר הזה צריך המון כסף. בהיי פייב הושקעו כמה מאות אלפי שקלים עוד לפני שיצאנו לאוויר העולם. פעם היה כסף בעולם המוזיקה. יעל לוי מהד ארצי חברה לשי להב, חזרות של שנה. כשרוצים שחמישה אנשים יעבדו בסינכרון על הבמה, צריך עבודה מטורפת". ומה לגבי המשכורת? "אתה לא מתפרנס מזה מהר. הכסף מתחלק בין חמישה אנשים, אחרי הסוכנים והמפיקים שמחזירים לעצמם את ההשקעה ובצדק. בשנה הראשונה לא הרווחנו. ברגע שזה תפס והיו לנו 30-40 הופעות בחודש ומכרנו אלבום זהב, היתה לנו עלייה מאוד רצינית בהכנסות".

      אבל זה לא הכל, לדברי גוטמן. "יש פה אטימות כלפי פופ. לא משנה אם זו להקה או סוליסט, ואנחנו מפספסים בדרך הרבה אמנים טובים ואלבומים מעולים. גם ההופעות של היי פייב היו מורכבות מכל אותם גירויים שכל אותם אמנים מחו"ל מביאים. למה אנשים משלמים 1,500 שקלים להופעה בחו"ל? כי הם יודעים שהם הולכים לקבל משהו מטורף. אבל בסופו של דבר, בארץ מנסים לסדר הנחה. יכולנו להרים גם הופעות כאלה, אם רק היתה סיבה".

      "אטימות כלפי פופ". פיי גוטמן (צילום: אביב חופי)

      לטענות על תרבות הפופ הקלוקלת בישראל מצטרף גם שי כרם, מנהלה האישי של דנה אינטרנשיונל וחבר בפאנל השיפוט ב"ישנן בנות". "המציאות שלנו עגומה", הוא קובע. "לשאול למה אין פה תרבות פופ זה כמו לשאול למה אין לנו רכבת קלה. יש לנו תרבות של שירי שכול ואבל יותר מאשר של שמחה, כי זה המקום שאנחנו חיים בו. הדרך שלנו לנרמול של חיי תרבות היא עוד רחוקה. להקת הבנים האחרונה שהיתה לנו פה היא של ארבעה תימנים שאוכלים גת ושרים שירים מזרחיים ופופ ים תיכוני מלפני ארבעים שנה (הפרויקט של רביבו, נ.ה). אני לא קובע אם זה טוב או לא טוב. אין לנו פה תרבות של פופ ושמחה. כל מה שהוא אסתטי, קליל ושמח נתפס כמשהו נחות אינטלקטואלית".

      כרם יודע דבר אחד או שניים על פופ – אחרי הכל, אינטרנשיונל מתחזקת קריירה בת 22 שנים ונחשבת למוהיקנית פופ אחרונה באקלים המוזיקלי של גלגלצ. "להקת היי פייב היתה מוצר פופ שמיודעים לקהל טינאייג'רי. לקהל הזה איו לובי ואין אנשים שיצעקו 'אנחנו מקופחים', ולכן זה מוצר תרבותי שמגיע לקהל מסוים", הוא מפרט. "כשקם מוצר כזה, מיד ממהרים להפוך אותו ללעג ולקלס. כל מי שחצה את גיל 18 נורא מצחקק בהתנשאות על בנים שרוקדים יפה ועל בנות שמתלבשות כמו בפופ ומשקיעות בתסרוקת במקום להשקיע בנשימות עמוקות ומבט נוגה למיקרופון. בארץ יש התנשאות פרובינציאלית על כל מה שהוא טיפה שונה".

      - גם מוזיקה מזרחית היא שמחה, ומאוד מצליחה.

      "בגלל כל מיני סיבות שלא קשורות דווקא למוזיקה, כי זה המקום היחידי שמהווה מעין מנחת פיוס לז'אנר מסוים, זה באמת המקום היחידי שמתקיימת בו מוזיקת שמחה. לכן יש הרבה רוסים שאוהבים מוזיקה מזרחית. לא בגלל הטקסטים, אלא בגלל השמחה".

      - בישראל, בה ההגמוניה השלטת הינה אשכנזית, דווקא המוזיקה המזרחית היא זאת ששולטת בתחנות הרדיו, בקיסריות ובחתונות.

      "אז כנראה שההגמוניה השלטת היא לא אשכנזית".

      "השמח נפתס כנחות אינטלקטואלית". שי כרם עם דנה אינטרנשיונל (צילום: יוני טובלי)

      "נסעתי לפני יומיים במונית וברדיו השמיעו שיר של קרן פלס וכשהשיר הסתיים הרגשתי כאילו שמישהו מצץ ממני את כל הרצון לחיות", אומר הבמאי והתסריטאי ניסן שור. שור עמל בימים אלה על סדרה דוקומנטרית חדשה, בת שישה פרקים, המספרת את סיפורו של הפופ הישראלי, האח הזנוח והלא נחשב של הרוק הישראלי. "אז כנראה שזה מה שמגיע לנו. להקות בנים ובנות עוסקות בשמחת חיים ותשוקה לחיים, ואני מניח שזה לא מצרך מבוקש במדינה שתופסת את עצמה כאיזו ישות היסטורית מיוסרת. כל המרחב הישראלי זרוע באנדרטאות וגם רוב המוזיקה הישראלית נשמעת כמו אנדרטה. להקת בנים זה ההיפך מהדיכאון הקיומי הציוני הנצחי שלנו. זאת ישראל קלת הדעת, המטופשת, הסקסית, החלקלקה, ובמדינה הזאת תמיד קשה לראות צעירים צוהלים שכיף להם. זה עולה לאנשים על העצבים". כמו כרם, גם שור חושב כי "היחידים היום שיש להם את הרשות להיות שמחים אלה הזמרים של הפופ המזרחי, שזאת תפיסה הכי מתנשאת – כאילו, אתם תעשו את המוזיקה הלא מתוחכמת שלכם ותעשו כפיים כי לעשות כפיים זה דבר פרימיטיבי ופראי, ותנו לאשכנזים להיות מיוסרים ורציניים כי הם כל כך חכמים ומתוחכמים".

      "עוד דבר מעניין זה שישראל של ביבי נתניהו ויאיר לפיד היא מדינה אולטרה-קפיטליסטית, אולטרה-צרכנית, או לפחות שואפת להיות כזאת, ואיכשהו התרבות – בניגוד לכלכלה – מדחיקה מופעים בריאים של פופ מסחרי, ממותג וארוז היטב, כמו להקות הבנים והבנות", הוא מוסיף. "הרי להקות מהסוג הזה מצביעות על כלכלת דימויים פתיינית – אבל כנראה שבמוזיקה, הערכים המיושנים של 'אותנטיות' מנצחים את הכסף; כי להקת הבנים מסמלת את הכסף, את המסחר, וכאילו נוגדת את האמת האמנותית עצמה, שזה כמובן שטויות. השירים של היי פייב יותר מעניינים מוזיקלית, יותר כיפיים ויותר מרגשים מרוב השירים של להקות הרוק הישראליות הדלוחות מתחילת הניינטיז ואילך. אנחנו מדחיקים לכאורה להקות בנים כי הן נחשבות ל'מלאכותיות'. אבל מה לא מלאכותי? כשג'ף קונס מייצר באופן מתועש עבודות אמנות במפעלים של עשרות עובדים – זה הכי מלאכותי והכי נטול 'נשמה' שיש. אבל זה חלק מרוח הזמן, מהטכנולוגיה, מהשיכפול. הרי כולנו חיים בלהקת בנים אחת גדולה".

      "הערכים המיושנים של 'אותנטיות' מנצחים את הכסף". ניסן שור (צילום: נועה יפה)

      ואי אפשר לדבר על להקות בנים או בנות בישראל (או על חוסר קיומן), מבלי לדרוש במשנתו של סנדק הז'אנר בארץ ומי שהפך את היי פייב למכונה משומנת – המוזיקאי והמפיק המוזיקלי שי להב, שחוזר ומדגיש את הסיכון הכלכלי שמחייב אנשי מקצוע מן השורה הראשונה. "חמישים אחוז מהאנרגיה והתקציב של הד ארצי בזמנו הושקעו בלהקה הזאת", להב נזכר. "זה היה מיליון וחצי שקלים. זה מה שהיה צריך בשביל להרים את הדבר הזה. היתה שם תקופה עם אנשים עם חזון. בן גוריונים כאלה. מאיה קרבט, יעל לוי, טלי גורן. משה קפטן היה עוזר הפקה שלנו. כוחות שהפכו לימים להיות הכי חזקים בתעשייה. אנשי צוות היו המהות. היה להם כל מה שצריך מבחינת תקציב. והיה להם אותי. כמובן גם שבחרתי את האנשים הנכונים ובמשך שנה לימדתי אותם מה זה להיות להקה וזה מאוד עוזר".

      "השאלה שנשאלת היא, אם היתה הצלחה כזאת גדולה עם היי פייב, איך אף גוף לא פנה אלי מאז ואמר 'בוא תקים עוד להקה'?" הוא אומר. "עכשיו, כשאמיר פיי גוטמן עבד עם להקת סטארטאפ (מ"פרויקט הלהקה", נ.ה), הוא קרא לי ליום צילום. כתבנו על המקום, תוך כדי שידור, את השיר 'יאללה בלאגן'. צריך להיות האיש הנכון, אבל בארץ זה הפוך. למשל, ככל שאורי גוטליב עושה יותר תכניות גרועות הוא עושה יותר תכניות. כשמישהו מצליח – אף אחד לא חושב לפנות אליו שוב".

      "לימדתי אותם מה זה להיות להקה". שי להב (צילום: נמרוד סונדרס)

      "אף אחד בארץ לא מבין מה זה להחזיק להקת בנים או בנות. להקה צריכה לעמוד על מבערים של מנגנונים של כסף, פסיכולוגיה והשקעה שצריכים לייצר את הדברים", אומר להב, שהיה רק בן 26 כשקיבל לידיו בראשית 1996 את פרויקט היי פייב, ממש ביום בו להקתו, מופע הארנבות של ד"ר קספר, התפרקה.

      - אז אם אני מביאה לך עכשיו תקציב מכובד וקוראת לך להקים להקה, אתה עושה ומצליח?

      "כן. בוודאי".

      - גם אם המצב המדיני בישראל קשוח ואנשים רוצים בכי ונהי ברדיו?

      "אני שולל את זה מכל וכל. מרץ 2002, שיא הפיגועים, הייתי עם הפרויקט של ליברה (הזמרת יפעת נוח להב, בת זוגו של להב, נ.ה). היה אלבום מוכן. דני וויס, מנכ"ל הד ארצי, קרא לי לפגישה ואמר 'המצב בארץ קשה' וחיכינו עם זה – ועשינו טעות שלא הלכנו עם הליקון. ביום שהיי פייב הוציאה את 'יום מעונן' התרחש אסון המסוקים. השיר שרד את זה. פרויקט פופ זה בעייתי רק כשאין לך תקציב גדול ותמיכה של חברה גדולה. זה תחום אחר לחלוטין. זה לא צ'יקמוק של פלורנטין, זו השקה מפוארת. כל איש מקצוע אפשרי היה שם. היה גם ספר קבוע".

      - והוא סיפר גם אותך?

      "בטח, האמת שהסתפרתי אצלו ממש לפני כמה ימים. אבנר מלכה. עוד מישהו מוכשר מאוד".

      ולמה לדעתכם אין להקות בנים ובנות בישראל? דברו על זה בפייסבוק

      טרם התפרסמו תגובות

      הוסף תגובה חדשה

      בשליחת תגובה אני מסכים/ה
        לוגו - פיקוד העורףפיקוד העורף

        התרעות פיקוד העורף

          walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully