הבמאי הצרפתי אלן רנה הלך אמש לעולמו בגיל 91, והשאיר אחריו מורשת פורצת דרך בלתי נשכחת, שלל חסידים שבורי לב וגם אשה אחת, סבין אזמה. הוא הכיר אותה ב-1983, עת שיחקה בסרטו "החיים הם רומן". היא היתה בת 34, צעירה ממנו ב-27 שנה. הם התאהבו. מאז הם לא נפרדו.
השניים נותרו יחד לפני ומאחורי המצלמה, ואזמה כיכבה במרבית סרטיו של רנה משנות השמונים והלאה, ובהם פנינים בסדר הגודל של "מלו", "החיים הם שיר" ו"עוד לא ראיתם כלום", עבודתו הלפני-אחרונה מ-2012, שהשם שלה מקבל לפתע נופך אירוני.
שותפתו הקבועה מופיעה גם במה שמתגלה כעת כשירת הברבור שלו "לאהוב, לשתות, לשיר". בו משתמש הבמאי בשלל המצאות חזותיות ותסריטאיות כדי לתאר כיצד קבוצת חברים מתמודדת עם הבשורה על מותו הקרב של אחד מהם. הקרנת הבכורה של הקומדיה המענגת התקיימה רק לפני כשבועיים, במסגרת פסטיבל ברלין. בניגוד למנהגו, רנה הפתיע ולא הגיע לכבד את הפרמיירה בנוכחותו ועכשיו ברור אולי למה. אזמה ייצגה שם לא רק עצמה, אלא גם את אהובה.
אני פוגש אותה לראיון יום לאחר הקרנת הבכורה, בלי לדעת כמובן שהפסטיבל תהיה ההזדמנות האחרונה מבחינתה להתראיין על רנה בעודו בחיים. חיוכה רחב מתמיד, שיערה האדמוני קורן מאי פעם, והיא יושבת על הספה שמולי בכזו נינוחות ועונה על השאלות בכזו אדיבות, שאין גם סיבה לחשוד כי רגעים עצובים עוד לפנינו. "רנה מצטער שהוא לא פה בעצמו", היא אומרת לי, בלי להוסיף שום פרטים על נסיבות ההעדרות, "אבל הוא מאמין שאני אמלא את החסר בכבוד".
אני בטוח! אתם עובדים ביחד כבר כל כך הרבה שנים ועשיתם יחד כל כך הרבה סרטים. האם ההבנה ביניכם כבר עיוורת?
"מובן שכן, במובן מסוים, ועדיין בכל פעם שאני מגיעה ליום הראשון של הצילומים בסרט חדש של אלן רנה, אני מרגישה שזו הפעם הראשונה שאני עובדת איתו. בכל פעם שהוא צועק 'אקשן', זה כאילו שהכל מתחיל מחדש, כאילו ששום דבר מעולם לא קרה, כאילו שזה עתה נפגשנו".
מה הזיכרונות שלך מן הפעם הראשונה הרשמית שלך עם רנה היום הראשון לצילומים של "החיים הם רומן"?
"זה אחד הזיכרונות הכי יפים שלי. לא האמנתי שאזכה לעבוד עם רנה. אמרתי לעצמי, 'אולי אעבוד פעם עם טריפו, אבל עם רנה'? והנה זה קרה. הסתרקתי בקפידה, התפארתי בקפידה, התלבשתי בקפידה, התמרקתי כולי לקראתו. הייתי חייבת להיות מושלמת. הגעתי לצילומים ולבי החסיר פעימה. הרגשתי כמו חייל בטירונות. היה בזה גם משהו מרגש".
והיום, איך את מתייחסת לשחקנים שעובדים עם אלן בפעם הראשונה? בסרט החדש יש כמה כאלה.
"אני מביטה ביראה שלהם בשעשוע מסוים, טופחת להם על הגב ואומרת בשקט 'אל תדאגו, מיסייה רנה נחמד מאוד'!".
לאור הקשר המיוחד שלך עם רנה, יש הבדל בזמן הצילומים בינך לבין השחקנים האחרים?
"לא. בזמן ההסרטה, אני סבין אזמה, ולא אשתו של אלן רנה".
אבל העבודה מגיעה גם הביתה?
"בוודאי, אני אשקר אם אגיד שלא. אבל אני חייבת לציין, שאם אני רואה את רנה עובד על סרט חדש, אני לא שואלת יותר מדי שאלות, כי אני אוהבת להיות מופתעת, והוא יודע להפתיע! והוא גם אוהב שאני או כל שחקן ושחקנית אחרים מפתיעים אותו. הוא אומר לנו בזמן הצילומים 'תפתיעו אותי, אני סקרן', ובגלל זה אנחנו אף פעם לא מפחדים לנסות, לגוון, להשתעשע, לקחת את הדמות ואת התסריט לכל מיני מקומות. מקסימום, אם זה לא ימצא חן בעיניו, אני יודעת שהוא לא יגיד שום דבר רע. הוא לא יעליב ולא ימתח ביקורת. הוא פשוט יבקש משהו אחר, עוד ניסיון".
איך הוא הפתיע אותך בסרט הזה?
"אני לא חושבת שאי פעם עשו סרט כזה. סרט שמשלב מציאות ודמיון, צילומי חוץ וצילומי פנים, קולנוע ותיאטרון, קומיקס וקולנוע, מוזיקה קלאסית ומוזיקה מקורית. רנה תמיד מדהים אותי בכושר ההמצאה שלו, בעושר הדמיון, בתעוזה האמנותית. בעיני הוא מגלה עולמות, לא קולנוען, כמו מרקו פולו וקולומבוס".
איך מבחינתו העבודה בפורמט דיגיטלי? הוא אמר בעבר שהוא חייב לגעת בפילם כדי לחוש את הסרט באמת.
"כן, כי הוא התחיל כעורך. הוא התחיל בימים שהיו נוגעים בחומר הגלם, חותכים איתו, משחקים איתו, מרכיבים אותו מחדש, זה גם נתן זמן לחשוב והכל היה כמובן הרבה יותר מוחשי ופחות ממוחשב. אבל לרנה אין בעיה עם טכניקות חדשות. הוא לא אחד שהולך נגד רוח הזמן. להפך! הוא אוהב מהפכות. זה מסקרן אותו".
החיות שלו, הרצון הזה שלו כל הזמן להתחדש ולהיות צעד אחד קדימה כל זה עומד בניגוד לכמה דעות קדומות שאולי יש עליו. לא פעם כתבו על הגיל המתקדם שלו, ועל כל סרט שלו בשנים האחרונות אמרו שזה הצוואה שלו, הרקוויאם. זה הרגיז אותך.
"הרגיז זה לא מילה. זה קומם אותי באופן שאני לא יכולה להסביר. איך אפשר לכתוב עליו דברים מרושעים כל כך? מי נתן לתקשורת רשות להכתיב דיקטטורת גיל כזו? למה לפגוע בו כל כך, במקום לפרגן לו? צריך להצדיע לאומץ שלו. אתה יודע איזו גבורה זה לקום בגילו, לצאת מהמיטה ולעשות סרט חדש? הוא גיבור".
האמת היא שכך או כך, לא משנה מה גילו האמיתי בסרטים שלו, בעיקר זה האחרון, נראה שהוא שור צעיר, מלא חיים. התחושה היא שהוא נולד אתמול.
"וגם אני ככה. שנינו מתנהגים בדיוק כמו בני 17. שנינו אוהבים לקחת את הזמן, להתענג על הרגעים שחולפים, להיות מוקפים ביקירנו. שנינו דומים. לא סתם מצאנו את עצמנו זה בזרועותיו של האחר".
יש את אלן רנה המוקדם, של "הירושימה אהובתי" ושל "אשתקד במריאנבד" למשל. ויש את אלן רנה של שנות השמונים והלאה. במילים אחרות מה שאני מנסה לומר זה שמאז שאתם יחד, הוא אולי מאושר וקליל יותר וקודר פחות, ולבטח יש יותר הומור בסרטים שלו.
"יש תקופות ביצירה שלו, זה ברור. כמו שאצל ציירים גדולים יש את התקופה הכחולה ואת התקופה האדומה. כן, ללא ספק, הסרטים שלו משנות השמונים והלאה שונים ממה שנעשה קודם, אם כי אני לא מספיק מומחית כדי לקבוע עד כמה. אבל יש גם מכנים משותפים שאופייניים לכל אחת ואחת מיצירותיו מאז ומעולם, דברים שתמיד אהב לחקור. רנה תמיד היה רנה".
אבל בכל זאת אני מרשה לעצמי לומר כי בסרט הזה, מורגשת יותר שמחת חיים מתמיד.
"שמחת חיים? אני לא יודעת אם זו המילה הנכונה. 'שמחת חיים' זה משהו שאפשר להגדיר דרכו את אחד מהגמדים של שלגייה, זה משהו שנכון למישהו מתלהב שאומר 'וואו'. רנה לא כזה. אין בו שמחת חיים דווקא במובן הזה. יותר נכון לומר שהוא אוהב להשתעשע ולשעשע, לבדר ולהתבדר. הוא סקרן. הוא מלא תשוקה, בעיקר".
תשוקה למה?
"הו! לקולנוע כמובן. או נכון יותר לספקטקל. הוא חי את זה ונושם את זה, ורק את זה. הוא חושב על זה כל הזמן. הוא מדבר על זה ללא הפסקה".
והוא כבר עובד על עוד סרט?
"כמובן!".
ואת תשחקי בו?
"אני לא יודעת, אולי. לא שאלתי. אולי אני, אולי שחקנית אחרת, נדע רק כשיורם המסך...".
תודה רבה לך.
"תודה לך, חבר יקר. נתראה בסרט הבא!".
את ברכת השלום הזו אמרה אזמה בנימה בטוחה לחלוטין, כאילו היא משוכנעת לגמרי שרנה חזק מספיק להמשיך הלאה, ללעוג למספידיו, ואכן ליצור את "הסרט הבא". מה עמד מאחורי הביטחון הזה? האם באמת לא ידעה משהו שלא ידענו, ומותו של רנה בא לה כהלם גמור? ואולי דווקא כבר ראתה את הסוף, אבל התעקשה להעמיד פנים שהכל בריא מתמיד, כדי לא להעציב אף אחד, כדי להבטיח שכל מי ששואל בשלומו של רנה יהיה מחויך ואופטימי, בדיוק כפי שהיה רוצה בעלה, שאהב כל כך לבדר את הבריות?
אזמה היתה יותר מהשותפה המקצועית של רנה וגם הרבה יותר מאשתו. היא היתה באמת ובתמים החצי השני שלו. לבו פעם בלבה. אפשר היה לחשוב כי זוגות כאלה קיימים רק בסרטים צרפתיים, אבל הנה, הם היו כאלה באמת. קשה לחשוב עליה בלעדיו, קשה לחשוב עליו בלעדיה. הלב נשבר. במה כבר אפשר להתנחם?
אולי בזה - במהלך הראיון, תהתה אזמה איזה חוט שזור לאורך כל יצירותיו של רנה. היא אמרה, שהוא תמיד אהב להראות איך האהבה חזקה מן המוות. פעם אחר פעם, הוסיפה, תשוקתם של דמויותיו הקולנועיות שרדה הכל, התעלתה גם על החיים עצמם. עכשיו נותר רק לומר לה שכך זה יהיה גם במקרה שלהם.
הקולנוע חיבר בין אזמה ורנה, והמוות לא יפריד ביניהם. שום דבר כבר לעולם לא יפריד ביניהם. הם יתראו, בשנה הבאה, במריאנבד.