פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      20 שנה ל"Mellow Gold" של בק: יצירה פורצת דרך

      "מלו גולד" הוא לא אלבום הבכורה של בק, אבל מתפקד ככזה. אחרי עשרים שנה, האם הוא עומד במבחן הזמן - ואיך הוא קשור לבק של "Morning Phase"? חזרה ליצירה מפלסת דרך

      בק, 1999 (GettyImages , Frank Micelotta)
      בק (Gettyimages)

      חבל הצלה

      "Sea Change" היה הראשון להפיל אותי. זה קשור לעובדה שב-1994, כש”Mellow Gold” יצא, עוד החזיקו אותי על הידיים; וגם כי כמעט לא הגיוני לעבור את פאזת הנעורים המשסעת ללא "Sea Change" בסמוך. הוא האלבום שממריץ התקפי לב ולא משאיר מקום לרגעי פוסט-טראומה. הוא זה שיביא להכרזת קצה היכולת, לאנחת רווחה, כשהלב ושבריו לכל הפחות מונחים באותו המקום - וזה נגמר. בפיזור ובהיסח דעת זה נגמר, ואפילו אפשר להמשיך הלאה, ולחיות. ובגלל עודף המשקל הזה שהוא נושא, לא היתה אפשרות אחרת מלבד להריץ שמונה שנים לאחור ולשפוך אור על הקאובוי שזרק חבל לילדה מתבגרת. בק הנסן, קוראים לו.

      דיפולט (יח"צ , פסטיבל הקולנוע ירושלים)
      עטיפת "מלו גולד" (צילום מסך)

      פלשבק

      ב-1994, למוזיקאי הצעיר מלוס אנג'לס יש כבר הקלטות מהעשור הקודם ושני אלבומים מאחוריו (ביניהם “Golden Feelings”) בהם ניכרים השפעות הדלתא פולק וה("פאק'ד אפ")בלוז. אין לו כסף והוא עובד בעבודות זמניות, כמו רבים אחרים, עבור ארבעה דולר לשעה. שנה קודם לכן, במהלך 1993, הוא משחרר סינגל בשם "Loser", שזוכה בהפתעה להצלחה מסחרית - ולמעשה גם פותח בפניו את שערי הזהב של חברת התקליטים הגדולה "גפן רקורדס". בעבודה על האלבום “Mellow Gold”, שלימים ייחשב לפורץ דרכו, בק אינו כבול לחוזה דרקוני ובו בזמן, בפרץ שאפתנות, עובד על עוד שני אלבומים ("Stereopathetic Soulmanure" ו"One Foot in the Grave").

      אחרי עשרים שנה

      האם "לוזר" הצליח לעמוד במבחן הזמן? אין אפילו רסיסים של ספק - אבל בימים אלו, עשרים שנים מאוחר יותר, כשהוא מפציע מכיוון כלשהו - לכל הרוחות, אין לי טיפת סבלנות אליו. הוא מהשירים שתופסים מקום באוויר הדליל של העולם, שהריף האקוסטי שלו קודח וחסר רחמים, שאבא יזמזם בנסיעה משפחתית לצפון והאחים הקטנים מדי ינגנו בסשן גיטר הירו. למרות זאת, חלק גדול מהמאזינים כנראה יגביר את הווליום, ודי בצדק. אם להקדיש רגע; בפעם הראשונה שהקשבתי ל"לוזר" (במקרה הזה, עוד לפני “Sea Change”), הוא הצניח עליי את רוח "אין לי מושג מה הוא אומר, אבל לעזאזל הכול" והרגשתי טוב. בק עשה את זה, כמעט כטריק - הוא נתן לנו להיט עטוף בסרט, ואנחנו קנינו אותו. קנינו את " Mellow Gold".

      ו"מלו" הוא לא קלאסיקה. הוא ירייה למטרה רחוקה, בוודאי - אבל לא עומד בסטנדרטים של יצירות חשובות. אפשר להגיד בקול רם אחרי שני עשורים; הוא גם לא בין האלבומים הטובים ביותר של בק (סקירה זריזה: "Odelay", " Mutations" ו"Sea Change"). הוא נפתח עם "לוזר" ואחר כך דורש מאיתנו, הלוזרים שקנו תקליט בגלל מגפת הסינגל, להקשיב לשאר. זה דרש זמן, אבל נעשה - חלקנו הקשיב לכל "מלו" וחלק נוסף גילה שהפריז בטקס האשכבה המוקדם. יש בו הרבה רגעים טובים, הם שונים בתכלית מאלו שבריפיט נצחי מ"Sea Change", אבל הם טובים.

      רק לדמיין את פני הילדים האומללים שניגשו למערכת הסטריאו בחשק מוגבר, כדי להקשיב לשאר הלהיטים, ואז נתקלו בפאז הרפטטיבי מ"Mutherfuker". לחשוב על מאזינים פרובנציאלים שקיוו להנחית רגעי חסד ואור על נסיעות הבוקר המתות לעבודה וקיבלו את "Sweet Sunshine". להקדיש דקה לנערות המתבגרות שנאלצו לתת ל"דילדו ענק שמוחץ את השמש" (מתוך " Pay No Mind") לחלחל. ולבק בן ה-24 זה מאוד לא חשוב, ל?מה הילדים, הנערות ומוכי הגורל מצפים ממנו, הקול שלו קריר ולא כפוף; ובסופו של תקליט נראה שהוא באמת לא שם קצוץ.

      לוזר

      בתקופת השימפנזים אני הייתי קוף
      יש לי גז בוטאן בורידים ואני עוקף כל נרקומן
      עם עיני פלסטיק מרסס ת'ירקות
      מזון כלבים דחוס בגרביונים של שרירנים
      כבה את האורות ועבור לניוטרל
      מכונית מירוץ עולה בלהבות עם לוזר והקרוז קונטרול
      התינוק ברינו עם הויטמין די
      יש לי שתי ספות, ישן בכורסא
      מישהו ממשיך לומר שאני משוגע להתלונן -
      על חתונת בזק באיומי אקדח, וכתם על החולצה
      אל תאמין לכל דבר שאתה נושם
      אתה מקבל דוח חניה ורימה על השרוול
      אז גלח את הפנים עם איזו אלה בחושך
      שמור את הקופונים ושרוף את שיכון הקרוואנים
      יו, דפדף

      אנא חאסר
      אני לוזר, בייבי, אז למה שלא תהרגו אותי?


      (תרגום חופשי מדי)

      למרות שמסובך למסגר את מורשתו של "מלו גולד" בן ה-20, קל להבחין שבדיוק כמו בק המוזיקאי, הוא הפכפך - הוא כל מה שרצינו; אבל גם מפלצת בארון הבגדים, הזדקקנו לו; אבל אז זנחנו אותו בקלות יתרה, בלי למצמץ. "מלו" הוא בעל הטייטל "אלבום בכורה"; אבל הרוב העניק תשומת לב רק ל"לוזר" (עד שאזלה היכולת וחזר ל"Creep" של רדיוהד). בארצות הברית בלבד נמכרו 1.2 מיליון עותקים ממנו ובמהלך הזמן, בק הפך לאחד האמנים החשובים בדורו. שתי העובדות הללו, כנראה קשורות באופן הדוק לדרך שבה בחר להתהלך בעולם.

      והדרך הזו כוללת הקלטות לו-פיי ואנטי-פולק דלות תקציב, שירי פרידות שעלולים להבעית בדיוקם, קאנטרי אלטרנטיבי, רצועות נונסנס אקספרמנטליות , נויז רוק ובעיקר אדם אקלקטי אחד שיכול למקסס את הכול, לזנוח את שם משפחתו ובפשטות להיקרא "בק". השנה, אחרי הרבה מאוד קשקושים ומצב צבירה שלא ניתן לתפוס, הוא מבעיר פעם נוספת את האדמה, שכאילו חיכתה רק לו, עם "Morning Phase" השלם (האח התאום של "Sea Change"), וזה זמן טוב להניח את ה(כמעט)ראשון והאחרון, זה לצד זה, ולנסות לשפוך אור על הקאובוי שהשליך לי חבל.

      זוכרים את הפעם הראשונה בה שמעתם את "לוזר"? כתבו לנו בפייסבוק