25 שנה ל"3 Feet High And Rising", אלבום המופת של דה לה סול

    דה לה סול לא ניסו לעשות מהפכה, רק להתנסות קצת – אבל בדרך התפלקה להם יצירה שהגדירה מחדש ז'אנר, וכונתה "הסרג'נט פפר של ההיפ הופ". חוגגים חצי יובל לאלבום היסטורי

    • דה לה סול
    מתן שרון
    דה לה סול (צילום: Evan Agostini)

    לבני נוער לא קל להיות שונים. כשהאדם הראשון לבש כיסוי חלציים מעור נמר, אלו שבחרו בכיסוי צ'ינצ'ילה זכו כנראה למבטים מוזרים. יש מחיר למוזרות, במיוחד בשכבת הגיל הזו, במיוחד בסביבה תרבותית פרימיטיבית מעט. ההבנה הזו הופכת את ההישג של האלבום "3 Feet High And Rising" לגדול מסך חלקיו המוזיקליים. ואנחנו מדברים על הישג גדול בין כה וכה.

    כשטריו הראפ דה לה סול הוציא את האלבום הזה, שנודע כאחת מיצירות המופת של הז'אנר, שלושת חברי ההרכב היו מתחת לגיל 20. שלושה חברי תיכון שגדלו בלונד איילנד, ניו יורק – מספיק קרובים לכור המחצבת של ההיפ הופ (ברונקס) כדי להכיר אותו מקרוב, מספיק רחוקים כדי לראות אותו מפרספקטיבה מעט אחרת. קצת בלתי נתפס, אבל להקת התיכון הקטנה שלהם חוגגת השבוע 25 שנה לצאת האלבום הראשון ההוא, עדיין האלבום החשוב ביותר של ההרכב ואחד מהאלבומים המרעננים, המבריקים והמשמחים של האייטיז.

    את תפקיד המבוגר האחראי לקח על עצמו פרינס פול, אז די.ג'יי בן 22 של להקת הסטטססוניק וכיום מפיק אנדרגראונד היפ הופ אגדי. פול, שלמד כמה שנים מעל לחברי דה לה סול באותו התיכון, סייע להם להפיק את האלבום מתוך תחושה אגואיסטית שהוא לא מקבל מספיק מקום לבטא את רעיונותיו בלהקת האם שלו. על אף שהוא מודה היום שלא היה לו מושג מה באמת צריך לעשות, פול השרה על חברי ההרכב תחושת ביטחון, וגם תחושה שכל מה שיעשו, בין אם יהיה כישלון שטותי או הברקה, הוא חלק מהתהליך שביצירת אלבום.

    טוב לדעת (תוכן מקודם)

    צעד תקדימי: החברה שנותנת למבוטחיה מענק כספי

    על-ידי WE SURE חברה לביטוח
    לכתבה המלאה

    הפתיחות הזו התגלתה בדיעבד כמרכיב החשוב בפרויקט שהזניק גם את הקריירה של ההרכב הצעיר וגם את זו של המפיק הלא מנוסה. 67 דקות שמחולקות ל-24 קטעים מפוזרים, הזויים, מזגזגים ובעיקר חסרי מעצור. בניגוד חריף להיפ הופ המאופיין במיוחד של התקופה ברחובות ניו יורק, , ההיפ הופ של דה לה סול היה חיה שלא נשמעה כמותה מעולם. בז'אנר שמצא את עצמו מתקרב לגיבוש חוקי מבנה, מקצב ואופנה, דה לה סול הקדימו ומרדו בכל התבניות האלו פשוט בהיותם עצמם – מוזרים, פתוחים ואופטימיים. אתם יודעים, יצירתיים.

    במשך החודשיים שבהם הקליטו את האלבום, כל רעיון שהוצע, מופרך ככל שיהיה, נבחן. המעורבים מתארים את החוויה כאחת המהנות בחייהם. הגישה המיוחדת לפרויקט הקיפה את הכול, החל מהביטים, דרך הנושאים ועד האופנה. האלבום מורכב מערב רב של סמפולים, שחצו את קו ג'יימס-בראון-מייקל-ג'קסון ששלט אז, וטיילו בין יציאות מוזרות כקלטות ילדים לקלאסיקות מפתיעות מהסיקסטיז והסבנטיז, דוגמת הול ואוטס או לד זפלין.

    גם הקונספציות של השירים התאפיינו ברוח אחרת מזו שנשבה באותה תקופה: הרעיון שראפר טוב צריך להתרברב על יכולותיו במקרה הטוב ולהלל את נכסיו במקרה הרע החל לצבור תאוצה בניו יורק באותם ימים, כשגם בחוף המערבי ואצל הגנגסטראפרים, מוטיב המאצ'ו היה האלמנט המוביל. אצל חבורת החנונים החיננית הזו מהפרברים, לעומת זאת, השירים סיפרו על גישה חיובית לחיים, על שותפות ואחווה או על הפעם הראשונה והמאוד מביכה שבה קיימו יחסי מין. אפילו כשדיברו על נושאים קצת יותר כבדים, כמו בשיר הרציני היחיד באלבום, "Ghetto Thang", החביבות שלהם הפכה את כל העסק לאופטימי.

    גם חצי יובל אחרי ששוחרר, זהו אלבום חדשני ומרענן, בין אם ברמת המבנה המורכב, הגישה המחויכת או אפילו בעצם הרעיון שהחבר'ה הטובים יכולים לעשות ראפ. ואין ספק שלאורך השנים, דה לה סול גם הוכיחו שהם החבר'ה הטובים: ההרכב מעולם לא התפרק או אפילו עשה קולות של קרטוע, גילה לעולם יוצרים כמו מוס דף, קומון וג'יי דילה, עבד עם הגורילאז, אם אף דום ואפילו בי ריל מסייפריס היל (בשיר נגד לחץ חברתי לעישון סמים!) ותמיד פעל בקו משלו, קו מקביל להיפ הופ, כשחברי הלהקה תמיד ביקורתיים כלפי האתוס של הז'אנר ותמיד גם מתפעלים ממנו.

    גם היום הם מוכיחים את גדולתם וטוב ליבם, באמצעות האהבה שהם מעניקים לקהל. מי שהיה בהופעה הבודדת שלהם בהאנגר 11 יכול להעיד כמה הם נותנים בחזרה. מי שלא, צריך לחזור אחורה רק עד ולנטיין האחרון, בו הם נתנו לכל מי שרק רצה להוריד את כל הקטלוג המוזיקלי שלהם בחינם – סתם, כי הם כאלה. על אף שמעולם לא חזרו לשפה של האלבום הראשון הזה מבחינה מוזיקלית, שם מצוי הדי.אן.איי של ההרכב הייחודי הזה.

    בזמנו, חברת התקליטים של ההרכב, טומי בוי רקורדס, שיווקה אותם כ"היפים של היפ הופ". האלבום הזה כונה "סרג'נט פפר של ההיפ הופ" על ידי הוויליג' ווייס, ובמידה רבה הוא גם הניח את היסודות לכל ראפ "גבה מצח" שבא אחריו, החל מטרייב קולד קווסט ועד לקנייה ווסט. בפועל, אף אחד מהייצוגים האלה לא מאיר באופן מלא את החדשנות, הייחוד ושמחת החיים שמתפרצים מתוך היצירה הזאת. דה לה סול לא ניסו להיות שונים, הם פשוט היו עצמם במאת האחוזים: שלושה חברים מהתיכון שמתנסים במוזיקה ומבלים כהוגן תוך כדי התהליך. ממש במקרה, זה בדיוק מה שההיפ הופ היה צריך באותו הזמן.

    ומה אתם חושבים על האלבום? ספרו לנו בפייסבוק

    טרם התפרסמו תגובות

    הוסף תגובה חדשה

    בשליחת תגובה אני מסכים/ה
      לוגו - פיקוד העורףפיקוד העורף

      התרעות פיקוד העורף

        walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully