לכבוד יום האישה: נשות תרבות על קריירה בצל המגדר

העולם שאני באה ממנו לתוך העולם החדש – שהוא בעצם כבר לא כל כך חדש כי אני כבר עשר שנים בתקשורת, אבל לנצח אחשב גם כדוגמנית או כ'אם כל הדוגמניות' – הולך איתי כל הזמן. מה שהדוגמנות מסמלת, מכיוון שאני נורא מודעת לזה שחובת ההוכחה היא עלי. אני כבר לא קמה עם זה והולכת לישון בלילה אבל זה עדיין קיים. וזה גם לא משהו שאני מנסה מאוד לברוח ממנו. זה חלק ממני, חלק שאני מאוד אוהבת וגאה בו. אני תמיד צריכה להוכיח, קודם כל לעצמי. חובת ההוכחה היא עלי יותר מאשר על נשים אחרות. אם הוכחתי לעצמי? אני חושבת שכן. ברגע שהביקורות עלי הן ביקורות מקצועיות על ההנחיה וכבר לא מתייחסים לאיך שאני נראית, אני חושבת שנשעה פה איזשהו צעד. אני לא מסתירה את הנשיות שלי – זה משהו שנמצא לגמרי בפרונט. לא מתלבשת בז'קטים ולא סמכותית כמו גבר.

בגדול, מה שיש לי להגיד על נשיות זה שהדרך שלנו עוד ארוכה עד שנראה נשים בפריים טיים כמו גברים. זה המצב, ואנחנו צריכים לשאול את עצמנו למה. הייתי שמחה לראות עוד הרבה נשים בפרונט, כי בבק סטייג' של התקשורת הרוב נשים. מפיקות ונשות ותוכן, נשים יצירתיות שעומדות מאחורי הקלעים, ופחות מדי נשים שנמצאות על המסך.

אני מרגישה את העובדה שאני אשה כל הזמן, לטוב ולרע. תמיד מצד אחד יש את המקום שבו בחורה מקבלת דברים יותר בקלות, כי עם קצת חיוכים ומחשופים, לצערנו, בנות יכולות להגיע למקומות שלגברים יותר קשה להגיע; ומצד שני בתחום שאני מתעסקת בו, שהוא גברי, יש הרבה הרמות גבה על עצם ההימצאות שלי שם. הערות כמו 'איך זה הגיוני שאת עושה את הסאונד ומפיקה את המוזיקה של עצמך'. יש אנשים שמוצאים בזה את הצד החיובי, 'מדהים שבחורה עושה מוזיקה כזאת'. כל החיים אני מרגישה מאבק עם הזהות הזאת, כי מצד אחד אני רוצה להוכיח שאני לא בחורה שלא מבינה מהחיים שלה, ומצד שני אני סופר נשית במראה שלי ובסטייט אוף מיינד שלי. אין בי רצון שיתפסו אותי כאישה לא עדינה ולא נשית.

אני א': ראית שאסף גברון פרסם בפייסבוק שלו שנותרו עוד שבועיים להגיש בקשות למלגת כתיבה הזאת בארצות הברית? תלחצי שניה על הלינק.
אני ב': שניה... זה מלגה לחודש.
אני א': נו? מעולה! את יודעת כמה את כותבת בחודש?
אני ב': מה, חודש אני לא אהיה בבית?
אני א': מה קרה, גברים לא נוסעים על ימין ועל שמאל לכל מני נסיעות עסקים?
אני ב': אבל לחודש? כרמי תשכח אותי.
אני א': נו, באמת. היא לא תשכח אותך ולא נעליים, בשביל זה יש סקייפ ובשביל זה יש לה אבא. אני מבטיחה לך שהחברים הסופרים הגברים של אסף גברון לא חושבים פעמיים.
אני ב': אולי אני אשאל אם אפשר לשבועיים? חכי שניה...
אני א': שבועיים? מה זה שבועיים? טיסה לארצות הברית, חזרה מארצות הברית, ג'ט לג. כבר עדיף שתישארי בבית.
אני ב': היא ענתה לי! אפשר שבועיים, אבל יש מעט מלגות כאלה והסיכויים ממש נמוכים.
אני א': בקשה.
אני ב': אני מגישה.
אני א': לחודש.
אני ב': לשבועיים.
אני א': יצאת פארשית.
אני ב': יצאתי תותחית.

הנשיות שלי נפרדת לא ממני ולא מאשת המקצוע שאני. ההתעסקות שלי בלנסות להפריד בין להיות מקצועית ולהיות אישה התחילה ונגמרה בצבא. עד אז חייתי רק במסגרות נשיות, ואגב, מאוד נהניתי ללמוד במערכת חינוך מופרדת, שם הנשיות היתה פשוט נתון שהוא נכון לכולן, ולא התעסקתי בזה. ואז, במעבר חד, התגייסתי למג"ב, מקום שבנוי (נראה לי שאפילו יותר מצה"ל) על טהרת המצ'ואיזם הגברי, ופתאום עצם היותי אישה הפך לא רק לעניין שצריך להתייחס אליו, אלא לחיסרון משמעותי. הדרך שלי להצליח בתוך המערכת היתה לנטרל כל סממן נשי ולבלוט ולהצטיין בכל תחום שנחשב לגברי. זאת תפיסה כל כך עקומה של פמיניזם, שאני שמחה שהתבגרתי ממנה.

בתוך המקצוע שבחרתי לעצמי, אי אפשר לעשות השוואות שכר. אני לא חושבת שאני מרוויחה פחות מהמקבילה הגברית שלי, וגם לא בטוחה שיש לי מקבילה גברית. בעניינים מקצועיים, אני 'מתומחרת' באופן די אינדיבידואלי, וזה רק הגיוני. כשמבקשים מהאדם הספציפי שאני לכתוב, להרצות או להנחות, כוללים בזה באופן אוטומטי את עצם היותי אישה. הרבה פעמים מגיעים אלי דווקא כי מחפשים אשה, כדי לאזן איזה פאנל שלא יהיה גברי מדי, למשל. כך שבחיים שלי כמו שהם עכשיו, הנשיות שלי נעה בין להיות נון-אישיו לבין להיות יתרון.

הנשיות שלי השפיעה ועזרה לי כל החיים. מאז ומתמיד. אני חושבת שאשת עסקים שהיא מאוד נשית זה דבר שרק עוזר, מכל הבחינות. יותר נעים להתנהל ככה. לא נתקלתי מעולם במישהו שחשב שאני טיפשה, אולי רק שמישהו שחשב שאני בלונדינית מדי. גם בגיל 20 לא חשבו שאני טיפשה, כי מרגע שפתחתי את הפה, הם הבינו מיד מי אני ומה אני, וככה זה ממשיך עד עצם היום הזה. את יודעת להעביר את עצמך בטון דיבור המתאים יחד עם הרעיונות הרלוונטיים, וזה העיקר. מבחינתי אין הפרדה בין הנשיות שלי למקצוע שלי, השילוב הזה התאים לי מאוד במשך כל חיי.

כמי שנמצאת על המסך כמעט כל יום, בשידור חי, אין כמעט רגע בעבודה שבו אני לא מרגישה אישה. זה מתבטא גם בדברים הקטנים; למשל, לגיא פינס לוקח בערך 10 דקות להתארגן לפני שידור. הוא שם קצת מייק אפ, זורק טי-שירט וז'קט ורץ לאולפן. לעומת זאת, לי לוקח שעה להתכונן ואיכשהו גם זה לא מספיק לי. מישהו מכריח אותי? ממש לא. מבחינתי נשיות היא כוח, ואני מנסה ליהנות ממנה, לא להילחם בה.

מעבר לזה, יש את העניין הזה של "למה היא עומדת באולפן". כלומר, אני כבר יושבת, אבל הדיון המתמשך בשאלה הזאת, עומדת או יושבת, החזיר אותי מדי יום לשאלת המגדר. הרי קודם האשימו אותנו, שלחו מיילים והעירו הערות, שבגלל שגיא גבר ואני אישה – הוא יושב ואני עומדת, ואף אחד לא שאל אותי אם זו בחירה שלי. וזה לא נגמר כאן: כי כשהתיישבתי, מיד כולם חשבו שאני בהריון, כי הרי אישה, אתם יודעים, בטח יש לה משהו להסתיר אם היא יושבת. אז די, מעולם לא הרגשתי שאני צריכה להתנצל על איך שאני נראית בתכנית.

בחיים וגם בעבודה, פמיניזם מבחינתי, הוא הביטחון להציג נשים וגם גברים כפי שהם, בלי לעסוק בסמלים שאנשים מצמידים בקלות רבה מדי.

כשהייתי שחקנית צעירה מאוד, נורמות ההתנהגות כלפי אישה היו מבזות ומשפילות מאוד. כל גבר, בעיקר גבר עם אוטוריטה, יכול היה להתייחס לנשים כאילו שהן בצבא. אני פשוט פיתחתי מרפקים חדים מאוד והייתי דוחפת הצידה. ידעתי לסלק כל מהמורה כזאת. אם מישהו ניסה להיטפל, וניסו הרבה להיטפל, ידעתי איך לנהוג - הייתי חתול רחוב וידעתי להתנהל בתוך הג'ונגל הזה. היתה הרבה הפקרות במקצוע, אפשר היה להבטיח הבטחות לשחקנית צעירה וגם לטרוק לה את הדלת, להגיד 'בואי נבחן אותך, נראה כמה את פתוחה ומשוחררת'. איתי המשחקים האלה לא הצליחו.

היו במאים שהעזו לצעוק על שחקניות ולא העזו לצעוק על שחקנים גברים. מנחם גולן למשל היה צועק עלי או על אחרת, אבל לא היה מעז לצעוק על יהורם גאון ולא על שייקה אופיר ולא על אף גבר. התייחסו אחרת לגברים, אבל היום הדברים האלה השתנו ואי אפשר להגיד לשחקנית לעשות משהו מבלי שזה חלק מהתסריט ומהחוזה. היום הדברים יותר מעוגנים. העובדה שאני אישה לא משמעותית בשלב הזה בחיי.

אגב, את יעקב אגמון בעלי פגשתי בהיותי שחקנית צעירה, אבל היום ההקצנה הולכת לזה שגם אי אפשר יותר להיות רומנטיים. אם אתה אומר לאישה שהיא יפה, היא יכולה לדפוק אותך, ואם זה מוצא חן בעיניה היא תגיד "נעים לי". איפה הגבולות פה? משהו היטשטש. אנשים מפחדים להתקרב. יותר מהכל, חשוב לי להגיד שנקעה נפשי מיום האישה. לא צריך אותו. די. זה שוב מכניס אותנו לגטו נשי. מה שכן צריך זה "יום האדם". הרבה יותר חשוב שבן אדם יוכל לקום בבוקר, להסתכל במראה, ולהגיד "אני בן-אדם".

מה דעתכם – עד כמה המגדר משפיע על קריירה? דברו על זה בפייסבוק

צפו בספיישל סרטי נשים יפות וחזקות בוואלה!VOD