נתחיל דווקא בערוץ 2, ולא בחגי פליסיאן. או מדויק יותר נתחיל דווקא בקשת. כי האספקט המעניין יותר בתחקיר בו מדבר חגי פליסיאן עם מערכת "עובדה", היא מקומה של התקשורת בכל פרשת הבר נוער. משך שבוע שודרו הפרומואים לתחקיר "עובדה". משך שבוע רואה הצופה את חגי פליסיאן מיישיר מבט למצלמה, כלומר, מתבונן ממש אליו, אל תוך עיניו של הצופה, כל צופה, ואומר "אני, חגי פליסיאן, לא לקחתי חלק בשו-... ברצח בבר נוער". רגע! מה, מה, מה? שואל עצמו הצופה הסביר והקשוב, מה הוא אמר? הוא התחיל לומר "שום רצח", אבל אז הוא תיקן את עצמו. אז מה, לא הרצח הזה, אבל כן אחר? את שמעת את זה גם?
כן. כולם שמעו. הפרומואים האלו שודרו שוב ושוב ושוב. בסרט עצמו, אגב, לא נכח הרגע הזה. אבל לא היה גם צורך. כיוון שכבר הספקנו לגבש את העמדה שלנו. חגי פליסיאן כשל בלשונו, התכוון לומר דבר אחד, המשיך בדבר אחר. מבחינתנו, גם אם לא הצליחה המשטרה להרשיע אותו באשמת הרצח בבר נוער, הוא פושע. הרי אמר בעצמו, לא? לא. כלומר, לא באמת. אבל לטלוויזיה יש כוח מאגי, כשהיא אינה בטוחה מהי המציאות, היא יכולה לצייר דמי-מציאות משכנעת להפליא. והיא עושה זאת כל הזמן, כשאנחנו מבחינים וכשאנחנו לא מבחינים אולפן הופך להיות "ווילה מפוארת", תאורה צהובה היא "שמש זורחת", ומרואיין מגמגם הוא "פושע מתוודה".
הטלוויזיה, ואנחנו בעקבותיה, תיקח מה שהיא יכולה לקבל, או לייצר. מישהו רצה שעוד לפני שנגיע לצפות ב"עובדה", נשתכנע מראש שיש לפנינו תיעוד מרשים וייחודי, תיעוד שמתעלה על עבודת המשטרה עשרות מונים, של פושע שרק מחכה להיתפס על ידי המצלמות כשהוא מרשיע עצמו. איזו הקלה, איזה קתרזיס. אז אם לא בר נוער, נאסור אותו בעוון אחר. העיקר שנמצא כבר מישהו שיוריד את האבן המעיקה הזו מהלב, שבריר מהרצח המתועב ההוא, שהציף את הביוב המוסרי אל רחובות העיר שאוהבת לחשוב על עצמה כעל לא-ישראל.
אין בזה כדי לומר חגי פליסיאן טלית שכולה תכלת, זיכוי באשמה או הרשעה הם לא עניין לעיתונאי. יש בזה כדי להצביע על מהי אמת טלוויזיונית. יש בזה בכדי לומר שגם מערכת תוכנית תחקירים טובה כ"עובדה" נופלת לפעמים למלכודת הדרמה. וזה מה שיש כרגע. גרסא שנשמעת לא משכנעת מספיק, דמות מפוקפקת, אכזבה מהמשטרה, ורצון למצוא שם ופרצוף להדביק לו את האשמה ולשים את הפרשה הזו כבר מאחורינו. אבל אין עובדות, ועל כל עובדה יש עובדה סותרת. ובסופו של עניין מערכת "עובדה" לא הצליחה להביא דבר מה נוסף מלבד אמירה קלושה ומגששת באפילה: "היו לך פנים קשות בבית המשפט", כי ידוע הרי לכל - פנים קשות, זיפים כהים וגבות עבותות הם סימן בדוק לפושע.
בתוך התסבוכת האומללה של חקירת פרשת הרצח בבר נוער, היו כפי שאמרו נכונה ב"עובדה" רק מפסידים. אם סיימתם את הצפייה אמש בתחושה שאתם יודעים בדיוק מה קרה שם מאחורי הקלעים של פרשיית הרצח המסועפת בבר נוער, בהם נרצחו ליז טרובישי וניר כץ ז"ל, ונפצעו עוד אחרים הרי שאתם כמו רוב צופי הטלוויזיה הישראלים: שוטרי כורסא, בלשי ספה, שפים תיאורטיים, ומומחי טריוויה בתחתוני בוקסר. הטלוויזיה מהונדסת כדי לגרום לאנשים עם האצבע על השלט להישאר איתה. בשביל זה היא קורצת להם, מתחנפת אליהם, מלטפת להם את הבטן ומדגדגת להם בפימה. בדרך כלל זה עובד, עובדה שרובנו עדיין מארחים את הטלוויזיה כיישות הקבועה הנוספת בסלון שלנו. גם אמש זה עבד, ברמה הטלוויזיונית לא יהיה מי שיאמר שחגי פליסיאן יצא טוב מן הראיון הזה. אבל גם זה, אפילו זה עדיין לא מחליף הרשעה. ואת המעט החשוב הזה צריך לזכור.