"300: עליית האימפריה": לא הסרט הכי משעמם בהיסטוריה, אבל במקום טוב ברשימה

      "300: עליית האימפריה" הוא אמנם האח הפחות מפגר במשפחת סרטי "300", אבל עדיין מדובר בסרט בעייתי ואיטי להחריד, שרק אווה גרין היפה מצדיקה את הצפייה בו

      דורון פישלר
      יח"צ - חד פעמי

      בשניות הראשונות של "300: עליית האימפריה" אתם מקבלים לפרצוף: א. דם. הרבה דם. ב. ציצים. ג. שוט של המלך הפרסי עם הפירסינג מניף גרזן-קרב בהילוך איטי במידה מטריפה. כל כך איטי. השוט הבודד הזה נמשך כל כך הרבה זמן שאנשים עלולים להשתעמם ולצאת מהסרט עוד לפני שהוא יסתיים. בקיצור, הסרט מבהיר בשלב מוקדם מאוד שהוא נאמן למורשת "300" על כל עקרונותיה: דם, ציצים והילוך איטי. וגם זעקות קרב בשפע וגברים עירומים-ברובם.

      במילים אחרות – את כל מה שאהבתם, אם אהבתם, ב"300", תקבלו גם בסרט ההמשך, ובשפע. אם אתם רוצים עוד מנה של קרבות היסטוריים מצולמים כמו קומיקס ומוקרנים בהילוך איטי – יש. אם אתם רוצים מנהיגים שזועקים כמה טוב למות בעד ארצנו – יש. רוצים דם – יש, ובכמויות שהיו עשויות לפתור את היובש הישראלי. השוני בין סרט לסרט בפרופורציות הדם הנשפך הן דבר מגוחך: ביוון שבאולם השכן, ב"פומפיי", אפשר לבתר אנשים לחתיכות, אבל טיפת דם אחת לא תלכלך את הקרקע. ב-"300" – כל איבחת חרב מניפה איתה שפריץ בסדר גודל של אקויפר. כל דקירת אצבע מביאה איתה נחשול עצום של דם אפל שיכול להטביע סוס. בתלת-מימד. בהילוך איטי. (מאוד מאוד איטי. באמת, אפשר היה להזדרז קצת).

      עוד בוואלה! NEWS

      הפעילויות הכי כיפיות/מעניינות/מקוריות לבילוי קיץ מושלם עם הנכדים

      בשיתוף בית בלב
      לכתבה המלאה
      האח הקצת יותר מתוחכם במשפחת "300". מתוך "300: עליית האימפריה" (צילום: יח"צ)

      ובכל זאת, יש ב"300: עליית האימפריה" קצת יותר מעוד מאותו הדבר. זה לא לגמרי סרט המשך, וגם לא פריקוול: עלילת "עליית האימפריה" מתרחשת לפני, במשך ואחרי הקרב של 300 הספרטנים בשערי תרמפוליי, ועוסקת בחלק אחר של המערכה של יוון נגד פרס – הקרב על הים, בין הצי הפרסי ובין אנשי אתונה. בניגוד לספרטנים, שלובשים גלימות אדומות ומעט מאוד חוץ מזה, האתונאים לובשים גלימות כחולות ומעט מאוד חוץ מזה. בניגוד לספרטנים, המובלים בידי לאונידס הצרחן, מנהיגם של האתונאים הוא תמיסטוקלס, שצועק גם הוא, אבל פחות. במקום המנהיג הפרסי הזהוב והמחורר, אנחנו מקבלים רוב הזמן את הרמטכ"לית שלו, ארתמיסיה (אווה גרין). ואם מסתכלים רק על הויזואליה והדם, זה באמת כל ההבדל; אבל אם מצליחים להאזין לתוכן הצעקות, בכל זאת מגלים ש"עליית האימפריה" הוא האח הקצת יותר מתוחכם במשפחת "300".

      "300" סבב ספרטנים, העוסקים אך ורק במלחמה, ומזלזלים בכל עיסוק אחר. חקלאות, לימוד, פוליטיקה – הבל הבלים הכל הבל, מה שבאמת חשוב בחיים זה שרירי בטן מרשימים ולמות בעד ארצנו. זה מה שהפך אותו, בשם ה"מלחמה על החופש" לסרט כזה פאשיסטי ונבוב-מח. הסרט החדש מציג את אותו עימות מזווית אחרת – האתונאית – ומגלה שמהזווית הזאת, כל הגבורה אדומת-הגלימה הזאת היתה קצת, רק קצת, פחות רצינית מכפי שהסרט הראשון גרם לה להיראות. כשהוא מראה לנו את התמונה הגדולה, הסיפור של "300" מתגלה בקטנותו. "המלך-האל" הגדול והכל היכול הזה שעמד נגדכם? שליט-בובה שנשלט בידי קצינת הצבא השווה בטירוף שלו. כל ההירואיות הזאת, של 300 מול מיליון? סיפור מוצלח, שעיקר השימוש שלו יהיה ככלי תעמולה לאיחוד יוון. כדי להגן על הדברים החשובים ביוון – חופש ודמוקרטיה, סוג של – צריך יותר מאנשים שמקצועם הוא "הוווואאא". צריך גם איכרים ופוליטיקאים ואמנים, שהגלימות שלהם כחולות, כי להם דווקא כן אכפת כשהדם שלהם נשפך.

      כל זה לא הופך את "300: עליית האימפריה" לסרט אינטליגנטי במיוחד, אבל זה הופך אותו לאינטליגנטי יותר מ"300". לא שזה אתגר גדול. הקרבות, שמתרחשים רובם על הים, כוללים קצת יותר אסטרטגיה מ"נתקע בהם חרבות עד שהם ימותו" (אגב, הסרט מתרחש לפני המצאת מעקה הסיפון – דבר שהיה עשוי לחסוך הרבה נפילות מיותרות לים) וחלקם יפים בהחלט, אבל גם הם מתחילים לחזור על עצמם ולשעמם עד סוף הסרט. תמיסטוקלס (סאליבן סטייפלטון) הוא מנהיג משעמם למדי, שלבדו לא יכול לסחוב את הסיפור, ואפילו זעקות הקרב שלו לא כאלה מעניינות. "הלילה נסעד בגיהנום!" – אחד מסמלי "300" המקורי" – היה משפט מקורי וקליט שנכנס מיד ללקסיקון זעקות הקרב הקלאסיות של כל הזמנים. בסרט החדש, תמיסטוקלס זועק "אנחנו מעדיפים למות על רגלינו מאשר לחיות על ‏ברכינו!" – כבר שמענו את זה פעמיים או חמש בסרטים היסטוריים, לא?

      מצדיקה את הצפייה גם עבור גברים סטרייטים. אווה גרין מתוך "300: עליית האימפריה" (צילום: יח"צ)

      הנקודה שבה "300" החדש מביס את הראשון, שלא לומר מפיל אותו וכורת את ראשו באיבחת חרב בהילוך איטי מאוד, היא הנבל. כסרכסס הזהוב, הגדול והמחורר מופיע בסרט לכמה דקות ייצוגיות, אבל לאורך רובו הביג-בוסית של היוונים היא אווה גרין בתור ארתמיסיה, ואלים אדירים, כמה שזה עדיף. אווה גרין היא האלילה האמיתית פה – היא יפהפיה ומפחידה במידה שווה, ואת תפקיד המנהיגה חסרת הרחמים וצמאת הדם היא מבצעת ברמת דיוק של ירי חץ-מקשת לתוך העין. כסרט המשך לאחד הסרטים ההומו-אירוטיים ביותר שנוצרו אי פעם, הפעם גרין לבדה מצדיקה את הצפייה גם עבור גברים סטרייטים.

      "300: עליית האימפריה" מומלץ למי שנהנה מ"300" המקורי, ומי שלא נהנה מהמקור – כנראה יסבול כאן פחות. מבין הסרטים ה"היסטוריים" המבולבלים שמוקרנים בימים אלה על המסך, הוא לא הגרוע ביותר (זה "פומפיי") וגם לא השני-הכי-גרוע ("הרקולס"). גם זה סוג של הישג.

      האם תצפו ב"300: עליית האימפריה"? ספרו לנו בפייסבוק

      טרם התפרסמו תגובות

      הוסף תגובה חדשה

      בשליחת תגובה אני מסכים/ה
        לוגו - פיקוד העורףפיקוד העורף

        התרעות פיקוד העורף

          walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully