בחודש האחרון שמענו הרבה דיבורים על "דור מלחמה", הסדרה הגרמנית החדשה והמדוברת שגיבוריה הם חיילים גרמנים במלחמת העולם השנייה. הבאזז האירופאי הבטיח התמודדות קולנועית נדירה עם עוולות הדור ההוא, אבל התוצאה המטרידה משהו, המוקרנת בימים אלה בסינמטקים ברחבי הארץ, היא סוג של "אחוזת דאונטון" עם נאצים במקום אריסטוקרטים. טלנובלה עשויה היטב, שבמסווה של אומץ היסטורי משחזרת את כל הקלישאות ההוליוודיות הכי שדופות אודות אימי המלחמה: גיבורי הסדרה הם נאצים "טובים" שהורגים יהודים הכי לא בכונה, ואילו דמויות המשנה הן של נאצים "רעים", מפלצתיים, שאין להם ממש עמוד שדרה אידיאולוגי אלא רק תאוות דם בלתי מרוסנת. כנראה שבשביל התבוננות מעט מורכבת יותר על זוועות היסטוריות, המערב עדיין צריך להרחיק עדות, ולהסתכל החוצה. קחו לדוגמה את "מעשה בהרג".
זה סיפור שמתחיל בשנות ה-60 באינדונזיה, מדינה שיציבות שלטונית היא לא מאפיין מרכזי שלה, ואחרי מלחמת אזרחים עקובה מדם עוברת הפיכה צבאית, המלווה בדיכוי אלים במיוחד של ניסיון השתלטות קומוניסטי. הצבא האינדונזי, שתפס אז את השלטון, יצא למסע טיהורים נרחב וחיסל במהלך שנים ספורות מיליוני קומוניסטים והזרוע הביצועית של מסע האימים הזה הורכבה ממיליציות של גנגסטרים ופושעי רחוב, שחיסלו עבור השלטון קומוניסטים על המשקל. הגנגסטרים האלה, שהגיעו משולי החברה, ביצעו פשעי מלחמה מסמרי שיער בלי למצמץ, אבל עד היום הם נחשבים לסוג של גיבורים לאומיים באינדונזיה, ורובם ככולם אנשים אמידים, מוערכים ומקושרים.
הג'נוסייד האינדונזי לא זכה ליותר מדי פרסום במערב אולי בגלל המעורבות העקיפה של השלטון האמריקאי במדיניות הטבח האכזרית הזו, ואולי פשוט מפני שעד היום, כמעט 50 שנה אחר כך, צאצאי הקומוניסטים באינדונזיה עדיין מפחדים לדבר מחשש לחייהם. אבל "מעשה בהרג", סרטו התיעודי האולטרה-מדובר של ג'ושוע אופנהיימר ששודר אמש בערוץ הראשון, הצליח לכרות את אוזן המערב אל הסיפור המטריד הזה, ותוך כדי כך להמציא מחדש את הכלים שבהם יוצר קולנוע תיעודי ניגש להתמודד עם חומרים כל כך נפיץ.
אופנהיימר, שלא הצליח לשכנע אף קומוניסט לתאר את מעשי הזוועה אל מול המצלמות, החליט לפנות במקום זה לאותם גנגסטרים שביצעו את הרציחות. אלה, מתוקף היותם גיבורים בארצם, לא חששו כמובן לחלוק איתו את מעשי ההרג. אבל
אופנהיימר לא הסתפק בתיאור המעשים: הוא הציע לאנוואר קונגו, אדם שרצח כ-1,000 קומוניסטים, לביים שחזורים של הרציחות שביצע וחלקים נכבדים מ"מעשה בהרג" מוקדשים לשחזורים שביים. השחזורים האלה משמשים בסרט לשתי מטרות במקביל: הם מאפשרים לפושעים לחזור אחורה ולחוות מחדש את המכניזם של ההרג, ומאפשרים לנו, הצופים, לחוות את הרציחות מבעד לעיניהם של הפושעים.
אילוץ, כאמור, הוביל את אופנהיימר לתאר את סיפור המעשה דווקא מנקודת מבטם של הפושעים, אבל הייחוד והברק של "מעשה בהרג" טמונים בכורח הזה: קשה להיזכר בסרט תעודה מן השנים האחרונות שהצליח לפרק לגורמים פסיכולוגיים את מעשה ההרג בצורה דומה. הסרט של אופנהיימר מעניק הצצה אמיתית אל תוך התודעה של רוצח, ולא במובן הסנסציוני וההוליוודי מעשה ההרג אצל אופנהיימר הוא אולי קצת סדיסטי, אבל גם קצת כרוך בהונאה עצמית, קצת מתודלק על ידי הירואיות מזויפת ובעיקר קצת טריוויאלי.
הגיבורים של "מעשה של הרג" נזכרים בזוועות שביצעו בשילוב כמעט בלתי אפשרי של גאווה וחרטה. רגע אחד הם מתרברבים ופוצחים בריקוד תוך תיאור מעשיהם, ובזה שאחריו הם פורצים בבכי ומספרים על סיוטי לילה אותם פוקדים קורבנותיהם; בבוקר הם מתארחים בתכנית אירוח אינדונזית שבה מתייחסים אליהם כאל גיבורים, ובערב הם נותנים דין וחשבון ליוצר קולנוע מערבי שמעמת אותם עם משמעות הסבל שגרמו. ההצצה אל תוך המנגון שמאפשר לשתי ההוויות הנפשיות הסותרות-לכאורה האלה לדור זו לצד זו, היא כנראה החידוש האמיתי של הסרט.
אין רבים, כנראה, שלא יחושו כאב מסוים אחרי שחיסלו במו ידיהם אלפי אנשים. אבל להיסטוריה יש נטייה לחלק אנשים שביצעו מעשה של הרג כך שחלקם ייחשבו רוצחים שפלים ואחרים יוכתרו כגיבורים לאומיים, באופן שממרחק תרבותי בטוח (כמו זה שממנו אנחנו מתבוננים על אינדונזיה) עשוי להיראות כמעט שרירותי. אופנהיימר הצליח לפרק, איכשהו, את ההרג מהסממנים התרבותיים האלה שאנחנו מדביקים לו, ולתאר אותו כפשוטו, כמעשה כל זאת מבלי לחלל לרגע את זכר הקורבנות או לדלל את האימה המצמיתה של אירוע האימים ההיסטורי ההוא. בזכות כל אלה, הסרט שלו הוא הישג דוקומנטרי הומני שייזכר לעוד שנים רבות.