בתחילת פברואר לא קרה שום דבר מיוחד באי הרגוע קורסיקה, עד ששומר אחד במוזיאון לאמנויות התעייף והחליט לנוח. הוא ישב על כסאו בן 200 השנים של נפוליאון בונפרטה כדי לצבור כוחות מחודשים להמשך המשמרת. התוצאה היתה הרסנית מבחינתו: שבירת הכסא ומבוכה בסדר גודל עולמי. עבור רוב האנשים שנתקלו בידיעה על הסצנה הסיינפלדית זה היה לא יותר מקוריוז משעשע, אבל סביר להניח שאותו בחור מסכן לא צחק כלל. לאחר שנכנס בעצמו להיסטוריה מהצד הלא נכון, הוא היה בוודאי שמח למחות את האירוע הזה מזיכרונו או לפחות למנוע מעצמו את אימת הבושה. לכאורה, מדובר ברצף מקרי של אירועים שהוביל לתקלה המביכה, אבל האם זה חייב להיות כל כך פשוט? הייתכן שבכלל היתה זו התערבות שמימית, ואותו שומר מסכן הוא בסך הכול קורבן של החלטה אלוהית? הלא היה זה נפוליאון עצמו שאמר כי "תאונה היא בסך הכול כינוי שגוי לגורל".
"סיפור שמתחיל בתאונה ונגמר בהתגלות", הרומן של הסופר הקנדי אנדרו קאופמן, מאגד תחתיו בדיוק את ההשלכות של מקרים כאלה, שעל פי רוב כוללים תאונות, צירופי מקרים וניסיון נואש להעלמת רגשות וטראומות עבר. רבקה ריינולדס נוסעת בלימוזינה להלוויית אחותה ליסה. לידה יושב גיסה האלמן הטרי לואיס טיילור. מכונית הונדה סיוויק נהוגה על ידי אבי, אשת צפרדע ענקית, כמעט מתנגשת בהם ומפספסת אותם במילימטרים. פגיעה קטלנית נמנעת ברגע האחרון, אבל סיפורם נשזר וחייהם של השלושה ושל הסובבים אותם משתנים לנצח.
קאופמן אוהב לעסוק בעל-טבעי. זה מה שעשה ברב המכר הגדול שלו "כל החברים שלי הם גיבורי על", שראה אור ב-2003 והפך ללהיט במספר מדינות. אלא שאם הרומן ההוא הפך לקאלט, הפעם ניסה קאופמן ללכת רחוק יותר. בתוך סיפור פנטזיה הוא שוזר אין-ספור מסרים פסיכולוגיים, על מנת לגרום לקורא בעיקר לחשוב במישור הרגשי והדתי. רבקה מגלה שהיא לא חשה כל צער על מות אחותה ומגלה מאוחר יותר מדוע נעלמו רגשותיה. לואיס יוצא למסע שבו הוא פוגש אישה שטוענת שהיא אלוהים. גם לאשת הצפרדע שכמעט התנגשה בלימוזינה יש מטרה שמימית, והיא קשורה גם אליהם.
הניסיון של קאופמן ליצור סוג של תנ"ך מודרני נוחל כישלון חרוץ, אבל לפני שנוגעים בצד הזה כדאי להתמקד דווקא בהצלחה היחסית של הספר - הדמות של רבקה וההשלכות של אובדן הסנטימנטים שלה. רבקה מצליחה לעשות מה שעבור חלקנו לפחות נראה כמו חלום רטוב: היא שולטת ברגשות שלה. באמצעות חדר אחסון מסתורי היא מצליחה לנטרל כאב, בושה, צער ופחד. התהייה שמעלה המחבר מעניינת: האם הפקדת נשק שכזה בידי האדם היא דבר שיוביל לחסינות או
הרס? אחת הדמויות מעניקה, כביכול, תשובה לסוגיה הזו: "הדבר היחיד שסבל מביא זאת מרירות. בסופו של דבר, לא חשוב מי אתה, לא חשוב עד כמה מוצקה האמונה שלך בגן עדן או בקרמה או בדרך, הכול נגמר במרירות. שום דבר מכל זה לא יכול להגן עליך. ספר לי ששבעים שנה של כל דבר, של אושר, של רוממות נפש, שוות שבעה חודשים של סרטן המעי. אתה לא יכול. הן לא שוות את זה". ואם אפשר לוותר על סבל ומרירות, לא כדאי לקפוץ על העגלה נטולת הרגש? ובכן, זה לא כל כך פשוט.
בעזרת סוגיית הרגשות קאופמן סידר לעצמו מצב נוח להבקעה, אבל הצליח להחמיץ שער. מדוע? כי בסופו של דבר "סיפור שמתחיל בתאונה ונגמר בהתגלות" הוא לא יותר מקשקוש תיאולוגי מאולץ. קאופמן מדרבן באגרסיביות את הקורא לחקור את יחסי האדם ואלוהים. הדרך שבה הוא עושה את זה אינה חיננית, אלא נעה בין מופרכת לחסרת חן. דרך הצגת שרשרת האירועים של לואיס ואבי, קאופמן משליך את יהבו על צירופי מקרים ואלגוריות תנ"כיות (הבולטת שבהן הוא המבול, שמסמל את פתיחתו של דף חדש). בשל כך, העלילה מאבדת כיוון וכופה על עצמה להתחבר בדרך שנראית מלאכותית להחריד. "ההבדל היחיד בין סוף טוב לסוף עצוב הוא איפה אתה מחליט שהסיפור נגמר", מסכמת אשת-האלוהים במשפט מבריק, אחד מני לא רבים ברומן. במקרה של הספר הזה, אולי מוטב היה שכלל לא יתחיל.
אנדרו קאופמן / סיפור שמתחיל בתאונה ונגמר בהתגלות, תרגום: אמיר צוקרמן, הוצאת זמורה ביתן, 255 עמ'
האם תקראו את הספר? ספרו לנו בפייסבוק