מכונות זמן הן דבר שימושי ומגניב מאוד, אבל רובן סובלות מאותה בעיה: הן תמיד נתקעות באותם מקומות בדיוק. תחשבו על זה: בין אם אתם נודדים בזמן במנהרה או בתא טלפון או עם מין מכשיר קטן שנראה כמו שעון, אם תסתובבו מספיק זמן סביר שתגיעו למצרים העתיקה (ותפגשו שם את קליאופטרה או המלך תות), לאיטליה של הרנסנס (ותפגשו שם את לאונרדו דה וינצ'י) ולטרויה (ותראו שם סוס). סביר למדי להגיע גם לטיטאניק, למהפכה הצרפתית ולמערב הפרוע. אלה כולם מקומות וזמנים חשובים מאוד, אבל למה תמיד כולם נתקעים רק שם? למה אף בעל מכונת זמן אף פעם לא מבקר את הטולטקים, שחיו במרכז אמריקה בסביבות שנת 1000 לספירה? למה כולם מגיעים למצרים ואף אחד לא לאשור? למה כולם מבקרים את לאונרדו ואף אחד לא מבקר את פיטר ברויגל? יש כל כך הרבה היסטוריה בעולם, למה כולם נתקעים באותם חמישה מקומות? האם ייתכן שכולם פשוט מגיעים לרגעים ההיסטוריים המפורסמים היחידים שהם מכירים?
"מר פיבודי ושרמן" לא מפתיע מהבחינה הזאת. זה סרט על כלב גאון שיש לו ילד מאומץ ומכונת זמן, ולכן במהלך הסרט נבקר במצרים העתיקה, במהפכה הצרפתית ובמלחמת (סוס) טרויה. כמובן, גם ליאונרדו שם, עם בדיחת מונה ליזה המתבקשת. אבל כל זה לא מפריע ל"מר פיבודי ושרמן" להיות סרט חמוד מאוד. כנראה לא סרט המסע-בזמן המתוחכם ביותר או המדויק ביותר היסטורית, אבל יכולתם כנראה לנחש את זה כבר כששמעתם על כך שהסרט עוסק בכלב עם ילד.
מר פיבודי, הביגל זוכה פרס נובל, והילד החננה שרמן, הופיעו לראשונה בסדרת סרטים מצוירים די נשכחת משנות השישים. הדמויות האלה היו חביבות כנראה על האנימטורים שיצרו את הסרט החדש, אבל לא היו פופולריות או ידועות במיוחד, לכן הסרט החדש מרגיש חופשי לעשות איתן מה שבא לו בלי להכניס קריצות למקור, ובלי שזה ייראה כמו חילול הקודש. וטוב שכך, כי "מה שבא לו" הוא בדיוק מה שהסרט הזה מנסה לעשות. העלילה שלו, שקופצת בין מקומות וזמנים שונים, היא, נודה על האמת, טיפשית להפליא, ועד סוף הסרט הוא מגיע למצב של זריקת דמויות היסטוריות אחת על השניה כדי לראות מה יקרה אבל זה באמת יוצא מצחיק. ההומור משלב רפרנסים היסטוריים, משחקי מילים ובדיחות של ילדי גן, אבל זה בסדר - כי הסרט מבהיר שהוא פה רק כדי לכייף.
הסרט מגיע מבית טוב אולפני דרימוורקס אבל נראה כמו פרויקט צדדי ופחות מושקע מהסרטים הגדולים שלהם. "הדרקון הראשון שלי" שם דגש על תסריט מצוין; "שומרי האגדות" היה מרהיב עין, ב"הקרודים" היו עיצובים מטורפים ומושקעים. בהשוואה לכל אלה, "מר פיבודי ושרמן" נראה זול יחסית: האנימציה לגמרי לא רעה, אבל נשארת, כנראה בכוונה, קרטונית ולא ריאליסטית. בשום נקודה, למשל, לא מוסבר מה בדיוק מחזיק את המשקפיים של מר פיבודי במקום. אלה בהחלט לא האוזניים שלו. ושוב, זה בהחלט הולם את הטון הלא-רציני, לא-מחייב, רק בשביל הכיף של הסרט.
הסרט מוקרן בדיבוב לעברית בלבד, וחבל שכך, אבל לזכות הדיבוב העברי (בבימוי שרון כהן), הוא מאוד מוצלח. למרות שלא כל משחקי המילים עוברים את מחסום השפה, רוב הזמן הדיאלוגים נותנים תחושה טבעית, ולא כאילו אנחנו צופים בכתב-חידה מתורגם מארמית.
"מר פיבודי ושרמן" כנראה לא יהיה מועמד לפרס האוסקר לסרט האנימציה הטוב ביותר בשנה הבאה, ולא ייחשב לשום קלאסיקה, אבל את תפקידו הוא מבצע היטב: הוא חמוד מאוד, ומבדר במידה שווה ילדים והורים. בהשוואה למרבית סרטי האנימציה הנוראיים שמציפים את בתי הקולנוע בכל חג, זאת יצירת מופת. אם אתם מחפשים סרט לראות עם הילדים הפורים הזה, זאת בלי ספק הבחירה הנכונה.
האם תצפו ב"מר פיבודי ושרמן"? ספרו לנו בפייסבוק