טריפ רע

עוד לילה קייצי. אתם מתקתקים הופעה ויוצאים לפסוע במורד רחוב דיזנגוף. אחרי קרפ סוזט וקצת ווינדו-שופינג אתם מתלבטים אם ללכת לסרט אקשן ברב חן או לפרוש לבית קפה. את מפנטזת על עוגת גבינה. לו דווקא נורא בא סלט ערבי קצוץ דק. אבל התוכניות שלכם משתנות. בין חנות תכשיטים אחת לאחרת אתם פוגשים פתאום שני ילדים קטנים. נדמה לכם שהם פלסטינים. הילדים מחייכים ומזמינים אתכם לבקר בבית שלהם: הבית שלהם קצת משונה - אין בו קירות ואין תקרה, רק גושים של בטון מפורר. אבל אתם בכל זאת הולכים אחריהם, כאלה חמודים, לא נעים. הם מראים לכם - הנה המטבח שלנו, עובדה, יש בו מקרר, גם אם ריק ופרוץ, וזה חדר הילדים, אתם מזהים אותו לפי הצעצועים השבורים על הרצפה, והנה השירותים, מכוסים אריחי קרמיקה שנפלו מהקיר. הם מנסים להראות לכם איך יורדים המים, אבל לא כל כך הולך להם. אחד הילדים מחזיק משהו שנראה כמו כרזה של שאהיד.

"מלאכי הגיהנום", ככה קוראים לילדים האלה, והם חלק מפרויקט הוידאו "וידאו-טריפ". טריפ רע הפעם. כבר יותר משנה רץ פרויקט "וידאו-טריפ" על חלון הראווה של גלריה רוזנפלד, כשמדי לילה (20:00-24:00) מוקרנים בלופ סרטוני וידאו-ארט אל הרחוב.

הסרטונים הנוכחיים הם חלק מהתערוכה "האמיני יום יבוא" שמציגה גלריה רוזנפלד עד סוף החודש - תערוכה פוליטית הכוללת מאות עבודות של אמנים שונים, מסטודנטים ועד ליוצרים ידועי שם, שמתייחסות לכיבוש ולמצב הנוכחי. כל הכנסות התערוכה מועברות לעמותת "רופאים למען זכויות אדם".

יש כוח שקשה לתאר במילים במפגש הבלתי אמצעי והלא מתוכנן הזה עם ה"וידאו טריפ" כך פתאום באמצע הרחוב הנהנתני. לא שמדובר בצילומים אקסטרווגנטים - להפך, הדימויים שמוקרנים שם היום הם דימויים פשוטים ומוכרים - אלא שאופן ההצגה והמיקום משחקים כאן תפקיד מכריע. אלו מקפיצים את עוצמת החוויה בכמה רמות.

באמצע דיזנגוף אתה פוגש אדם יושב, רזה מאד, קשור אל כיסא, ראשו בתוך שק, הוא מתקשה לנשום (וידאו של שיבץ כהן). פניך משתקפים בפניו המכוסים. שני נערים נלחמים זה בזה על גלגל ים (וידאו של מנאל מחמיד ויעל גרהמן). הג'יפ טויוטה החדשה שחונה מאחוריך משתקף במים שהם שוחים בהם. פתאום רץ מולך בחור עירום בשדות. הוא אומר שהוא רוצה לאהוב למרות הכל (וידאו של זמיר שץ). בבואת חלון הראווה של חנות לשמלות כלה מנצנצת מעל הבבואה שלך. ואז שוב מראים לך הילדים הפלסטינים את הבית ההרוס שלהם ("מלאכי הגיהנום" של דנה לוי).

כמו התערוכה המצוינת שבתוך הגלריה, מצליח הוידאו-ארט, גם אם באופן חלקי, לגשר לרגע על הקרע העמוק בין האמנות והחברה. להביא את האמנות אל הרחוב ולהביא את הרחוב (אנשים באמת נעצרים להסתכל) אל האמנות. זוהי תערוכה חברתית עד לפרטים הקטנים: היא הוצגה קודם לכן בגלריה של אום אל פחם ובגלריה פלונית (והועברה לרוזנפלד מטעמים פרקטיים), היא מקפידה על תליית עבודות דמוקרטית שאינה מבדילה בין אמנים מפורסמים לתלמידיהם, והיא נושאת, כמובן, מסר פוליטי-חברתי, שבצידו תרומה כספית למטרות הומאניטריות.

ולא שמישהו באמת חושב שכמה ציורים וקלטות וידאו עשויים לשנות את מדיניות שרון וידידיו. אבל כפי שכבר ניסחו אוצרי התערוכה: "זוהי (רק) מחווה מינימלית של סיוע, שצריכה להיות מובנת מאליה". אמנות נשארת אמנות. הלוואי שיכלה גם לנצח מלחמה.


* בשבת הקרובה, 31 באוגוסט, יום סגירת התערוכה, תהיה גלריה רוזנפלד פתוחה בין השעות 11:00-19:00, לצורך מכירת "חיסול" של היצירות שנותרו. כל ההכנסות קודש