כשאתם רואים סרט "מהיר ועצבני", אתם רואים אותו בשביל המכוניות. אבל איזה אחוז מתוך הסרט באמת כולל מירוצי מכוניות? לא הרבה: כל השאר מלא בדיבורים, בדיחות, עלילה וכאלה. משעמם! "הצורך במהירות" נועד להגשים חלום ראוי וחשוב: ליצור סרט שחלק גדול ככל האפשר מתוכו הוא מרדפים, מירוצים, ושאר סצינות של כלי רכב נוסעים מהר מאוד.
ואכן, במקרה הזה חלק משמעותי מהסרט מלא במירוצי מכוניות. הוא משתמש בכל תירוץ עלילתי אפשרי כדי לספק סצינות של אנשים מתחרים זה בזה, או סתם עושים דברים מטופשים במיוחד תוך כדי נסיעה (תדלוק, למשל. כן, ברור שאנחנו ממהרים, אבל באמת לא היו לכם שלוש דקות לעצור בצד? באמת? אם אתה לא מטוס קרב ישראלי בדרך להפגזת הכור האטומי באיראן, אין שום סיבה שלא לעצור בזמן התדלוק).
בכל זאת, המירוצים והמרדפים לא נמשכים 100% מאורכו (המוגזם בעליל: יותר משעתיים. חשבתי שיש צורך במהירות) של הסרט. וחבל. כל מה שאינו מרדפי מכוניות בסרט הזה הוא מטופש, משומש או סתם מעורר פיהוק. ארון פול הוא הילד הטוב, מכונאי קשה יום שהוא גם נהג מירוצים מוכשר בלילות, שמסתבך עם דומיניק קופר בתור הילד הרע, נהג מירוצים מקצוען - דמות עמוקה ורבת רבדים, שעושה הכל חוץ מלשאת על עצמו שלט מהבהב האומר "אני דושבאג". זמן קצר אחרי תחילת הסרט הילד הטוב נשלח לכלא על לא עוול בכפו, ודקה אחר כך הוא יוצא משם ורוצה נקמה, מהסוג שאפשר להשיג רק באמצעות נסיעה מאוד מהירה לכל מיני מקומות. לקרוא לדמויות ולעלילה קלישאה יהיה עלבון לקלישאות אלה דמויות-קרטון מוכנות מראש בלי שום דבר לומר שלא יכולתם לנחש לפני שהן פתחו את הפה. התסריט של הסרט כולל, אפשר לחשוד, עמודים שלמים שמה שכתוב בהם הוא "בלה בלה בלה משהו על נקמה או משהו ואז מתחיל עוד מרדף".
אבל כל זה לא משנה: אפילו את העלילה הכי נדושה, קיטשית ומטופשת שצולמה אי פעם אפשר לסבול בשביל ההזדמנות לצפות במירוצי המכוניות הטובים ביותר שצולמו אי פעם. חבל רק שב"הצורך במהירות" אין כאלה. עם כל הכוונות הטובות, הדיבורים על סרט המכוניות האולטימטיבי וכל זה בסופו של דבר מרדפי המכוניות בסרט הם, איך לומר, די בסדר. מכוניות יפות נוסעות מהר, מצלמות רודפות אחרי מכוניות יפות. זה לא רע, אבל זה לא משהו שלא ראיתם כבר בסרטים מהירים ועצבניים למיניהם, והבמאי סקוט ווה (הנקרא על שם הקול שעושה בוגאטי ויירון כשהיא עוברת אותך ב-315 קמ"ש) לא מתגלה ככישרון נדיר ומקורי בצילום סצינות מרדף. נאמר זאת כך: ציפיתם ללמבורגיני של סרטי המירוצים? קיבלתם יונדאי. היא תביא אתכם מנקודה א' לנקודה ב', אבל לא תתקשרו להשוויץ על זה אחר כך לחבר'ה.
הסרט מוקרן גם בדו וגם בתלת ממד, והדרך הנכונה לצפות בו היא חד-משמעית דו-ממד. התלת-ממד לא רק שלא מוסיף לסרט אלא פוגע בו. העניין הוא כזה: מכוניות מהירות עוברות מרחק גדול בזמן קצר, לכן כדי לצלם אותן ולראות יותר מטשטוש חולף צריך להתרחק. כשמתרחקים, לא ממש רואים הרבה תלת-ממד; האפקט הזה עובד היטב לטווחים קצרים. אבל כדי שהצופים לא ירגישו שהם סתם שילמו שישה שקלים על משקפיים, הסרט מבליט ומגדיל את העומק באופן מלאכותי. העומק הכפוי גורם להכל בסרט להיראות קטן יותר, ולעתים קרובות המכוניות נראות כמו דגמים קטנים. במקום להפוך את החוויה ל"אמיתית" יותר, התלת-ממד עושה בדיוק את ההיפך: הוא גורם לה להיראות מלאכותית, משכנעת פחות וסוחפת פחות.
אם אתם מחפשים עלילה סבירה, או כל דבר אחר מלבד מכוניות מהירות אתם יכולים לדלג על הסרט הזה. אם מכוניות מהירות הוא כל מה שאתם מחפשים, כדאי לכם ללכת ל-"הצורך במהירות", אבל אפילו אם זה המקרה, אתם לא חייבים לרוץ לקופות הקולנוע. אין צורך במהירות.