פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      פופ לוק 63: הפרידה העצובה מהשסק

      הקאסט האלקטרוני של רוני פיאלקוב משנה אווירה ונפרד ממקדש המוזיקה התל אביבי שנסגר - ומותיר אחריו זיכרונות מוצקים: ג'יימס מרפי על הבר, לבבות שבורים ותקלוטי מחץ

      ByeBye Shesek by Wannabeats on Mixcloud

      להורדת הקאסט
      לעמוד הקאסט
      קפצו ל"החיים בלופ" של יותם אבני, אחיו של "פופ לוק"
      הבלוג של "פופ לוק"
      דברו על הקאסט בפייסבוק שלנו

      נולדתי וגדלתי בתל אביב. אחי ואחותי נולדו בתל אביב. אבא שלי נולד בתל אביב. סבתא שלי נולדה בראשון לציון אבל העבירה את רוב חייה, ובכן, בתל אביב. אני גר כמה עשרות מטרים מקולנוע עדן, הראינוע הראשון של העיר, אליו היא וסבא היו יוצאים לראות סרטים, אופרה ותיאטרון. במשפחה רצו תמיד סיפורים על הורי וחבריהם הבוהמיינים שהיו קוראים באישון לילה "זרקו את החזיות! הולכים להתרחץ בשפך הירקון!" ושאר קלישאות מתוקות שנשמעות הישר מתוך מציצים. אבל הדימוי העיקרי של חיי הלילה התל אביביים, שנחקק אצלי כילד, היה של הפאב המיתולוגי "המדבר", כפי שהצטייר בעיני רוחי דרך הסיפורים של אחותי הגדולה, שהיתה מיושביו הקבועים בשנותיו היפות ביותר.

      אחח המדבר… תחילת שנות התשעים, שניה לפני הפיצוץ של סצינת הרוק המקומית, ולמקום אחד בעיר הגיעו מדי ערב מי שהיו עתידים לשנות את פני התרבות המקומית, המוזיקלית ובכלל. התיאורים של אחותי מתערבלים עם דברים שקראתי וסדרות דוקומנטריות שראיתי לכדי בליל אחד גדול שעדיין, גם עכשיו, מהלך עלי קסם: חמי רודנר מתרועע עם איגי וקסמן על הבר. תערובת אסקוט משמיעים לחברים בפאב את קסטת הדמו של האלבום שלהם. אסף אמדורסקי בן ה-17 מספר בעיתון שהוא מזיין בחורות בשירותים. הביצה התל אביבית במיטבה, באחד מתורי הזהב שלה, כמו אריק והחבר'ה בכסית, כמו אלתרמן בשלג הלבנון; ככה, כנער, דמיינתי את חיי הבוגרים בעיר שלי, עם מקום אליו אני יוצא קבוע, יחד עם כל חברי, אנשי הרוח, המוסיקאים, האמנים, היוצרים ושאר האנשים שעושים את העיר הקטנה, המושתנת והנפלאה הזאת.

      ג'יימס מרפי בסרט "shut up and play the hits" (יח"צ)
      זוכר את השעות על הבר? ג'יימס מרפי (ספק: יח"צ)

      ואז זה פשוט קרה. בסיבוב הראשון שלי כחלקן פליירים למסיבות (הייתי צעיר והייתי צריך את הכסף), נשלחתי לשסק, לפזר קצת הזמנות. שמעתי עליו עוד לפני זה, אבל בעיקר הכרתי את אחיו הצמוד לו, המישמיש, שידעתי שלא מגישים בו גולדסטאר כי הם סנובים, אז מבחינתי כל האזור הזה של הרחוב היה שרוף. אבל עבודה זה עבודה, ונכנסתי לשסק. אני לא זוכר אהבה ממבט ראשון. אני לא זוכר את המבט הראשון. אני כן זוכר שמאותו רגע והלאה התחלתי להגיע כל הזמן. לא עברו כמה חודשים וגם נגנתי בשסק את התקלוט המשמעותי הראשון שלי, וגיליתי איך מתבטא החופש והעושר המוזיקלי המדהים של המקום והקהל שלו גם מהצד השני של העמדה. מהר מאד הפך השסק, וסליחה מראש על הבנאליות, לבית השני שלי, למקום שאני הכי נהנה לנגן בו ושאני הכי נהנה לצאת אליו, למקדש הלא קדוש של כל החברים שהיו לי ושל וכל החברים החדשים שהכרתי בו.

      ולא שלא היו כאלו לפניו. היה את הלוגוס אליו הייתי מגיע כל לילה לראות את ההופעה של חצות שעולה חמישה שקלים, והדינמו דבש אליו יצאתי אקסקלוסיבית ושפתח לי את הראש והאוזניים כמו שאף מקום אחר לעולם לא יוכל, והסופהביט שזכיתי להיות חלק מהצוות שלו ולתת לו לשנות את מסלול חיי מאז והלאה. אבל במבט רחב יותר, אלו לא היו יותר מאפיזודות חולפות, והשסק.. השסק היה לדבר האמיתי, למדבר שלי ושל בני דורי, לסלע האיתן והיציב ביותר בחיים של העיר הזאת שמתהפכת על עצמה כל שנה.

      סולנג' נואלס בקליפ "Losing You" (צילום מסך)
      נפרדת מהשסק. סולאנג' (ספק: יח"צ)

      בראש ובראשונה השסק הוא המוזיקה. מעבר לכך ששינה את התרבות המקומית בכך שהפך את הדי ג'יי שמנגן כל ערב לסטנדרט ואת התוכניה החודשית לדבר הראשון שכל מקום חדש מוכרח שיהיה לו, העיקר בשסק תמיד היה המוזיקה שהניעה את המקום, שמשכה את הקהל הנכון והיתה הברירה הטבעית לסינון מי שלא ממש התאים. כל לילה הוא מסע לתוך אהבה מוזיקלית אמיתית של מי שתקלט, ושל מי שבא להקשיב. בערך כל סגנון מצא לו את המקום והזמן שלו - מרגאיי עד לרוקבילי, מפאנק לפ'אנק, מטכנו קשוח ועד לאייטיז הקיצ'י ביותר, מהיפ הופ של החוף המערבי בחורף 92' להיפ הופ של אטלנטה בקיץ 99', מהגרוב של המחר לביטים של המחרתיים. בבסיס של הכל עמדה המוזיקה והאהבה אליה, למה שהיא עושה למאזין, למה שהיא מסמלת, למה שהיא יכולה ללמד אותך על החיים ולחיבור שהיא יכולה להביא בין האנשים. אבל הקסם האמיתי הוא בכך שההנחה הזו היתה כל כך בבסיס, שהיא כבר בעצם לא העניין. השסק היה המקום להגיע אליו ביום רנדומלי בארבע בלילה ולהתמסטל על הספה כשהדי ג'יי מנגן, באופן די מילולי, רק בשבילך. הוא היה המקום לבוא אליו לדייט מוקדם באמצע השבוע, המקום לצאת אליו לפני המסיבה בחמישי והמקום לחזור אליו אחריה.

      הוא היה המקום לקבוע בו עם כו-לם, והמקום לבוא אליו לבד לגמרי ולדעת שכבר תפגוש שם את כל מי שצריך. המקום להתאהב בו, המקום לפנטז בו על מה שלא יקרה לעולם, המקום לתפוס בו רגע חולף, והמקום להתנחם בו בלב שבור. בשסק אפשר היה לראות את הראפר הבריטי האהוב עליך נותן הופעה ספונטנית על הספה, או לעמוד בחוץ ולדבר שטויות עם מפיקה ענקית שהגיעה מאל איי בשביל לנגן ביטים פסיכיים לקהל שמטביע אותה באהבה. בשסק אפשר היה לבוא לתקלוט שלך רק בשביל לגלות שאתה בעצם רק מחמם היום את הדי ג'יי הכי רוצח באנגליה, שהולך להשתלט לך על העמדה ולהעיף לחלל את ארבעים האנשים שזכו להגיע, עד שהם (או הוא במקרה הזה) יפלו מהרגליים, ואפשר היה לבוא לעשות דרינק ולהרגע מפסטיבל שהסתיים בתקלוט של ג'יימס מרפי, ואז לשקוע איתו בשיחה על הבר במשך שעתיים. אבל הרגעים הגדולים באמת היו הרגעים הקטנים, עם חברים שלך, בסתם עוד לילה של המקום הכי אמיתי בעיר, עם אנשים מזן מסוים, מוכשרים כשד כל אחד בדרכו, כולם שונים ומשונים, ייחודיים ומיוחדים, אבל כולם בדיוק כמוך. לי, ובערך לכל מי שאני מכיר ואוהב בעולם הזה, השסק היה פשוט המקום שלנו. איפה שכולם יודעים איך קוראים לך, והם תמיד שמחים שבאת.

      להקת The XX (GettyImages , Dave Hogan)
      גם ה-XX קפצו לביקור, בערך (ספק: אימג’בנק, Gettyimages)

      השנים חלפו. אנשים באו והלכו, המקום פרח, ואז נבל וכמעט מת, וכמו עוף החול עלה שוב ושוב ועף למרומים מחדש. כמו חבר טוב באמת התרחקנו והתקרבנו במחזוריות, אבל תמיד היה ברור שלשסק אין תחליף, שהשסק הוא משפחה, שתמיד יהיה שם בשבילנו. ואז יצאה הידיעה על הרכישה העתידית של הבניין בו הוא ניצב. לחשושים יכלו להישמע פה ושם, אבל החודשים עברו והכל המשיך כמו קודם. הזמן נקף, וידענו שמשהו רע אורב באופק, אבל כמו תל אביבים טובים, הבאנו אותה באסקפיזם ועשינו צ'ייסר. והדד ליין הלך והתקרב. לא ידענו מה הוא, והוא כל פעם התרחק מעט, אבל הוא ללא ספק היה שם. הרגשנו כמו תאונה, אבל המשכנו להתנהג רגיל, וכמו אדיפוס, ידענו שיש גורלות שאי אפשר לברוח מהם.

      זה החודש האחרון של השסק. השבוע הבא הוא השבוע האחרון שלו. כל הקבועים של המקום, רבים מהם אנשים דעתניים במיוחד שיכולים לחפור במשך חודשים על כל שטות קטנטנה, נאלמו דום. מדברים על זה בחדרי חדרים, אבל בשקט. לא רוצים לחשוב על זה. לא רוצים להגות את המילים על בדל שפתיים. מבינים שזה קורה, אבל לא רוצים להפנים. כבר חודשים שאני כותב בראש את הטור הזה, ובסוף לא היה לי אפילו משפט אחד מוכן. והשעון מתקתק. החל מהראשון באפריל עומדים להסתובב בעיר הזאת הרבה מאד זומבים. נשמות אבודות. כלואות בלימבו. עדיין בחיים, אבל לא יכולים ללכת לשום מקום. לעזאזל, אני חושב שמעולם לא הייתי ולעולם לא אהיה כל כך דרמטי לגבי משהו. כן, קראתי קצת בודהיזם, וקברתי כמה חתולים וגם אנשים. אני מבין את מחזוריות החיים. יודע שכל דבר בא לסיומו. ושדבר אחר מתחיל. שהחיים גדולים ונסתרות דרכיהם. שהכול לטובה. אבל זה לא עוזר. זה כל כך לא עוזר.

      עטיפת האלבום "maddona" (סריקה)
      אפילו היא (סריקה)

      אין נחמה בטור הזה. אין בו גם כל חידוש או תובנה. הוא הכי אישי שהעזתי לכתוב כאן מעולם. זה קצת מגוחך - בסופו של דבר, זה טור הספד לבר. נו באמת. אבל זה לא מגרד את קצה הקרחון של הרגשות והתחושות שלי, של חברי, של מכרי, של ידידי, של שונאי, של כל כך הרבה אנשים מוכשרים ונפלאים שמהווים את המרקם החי והנושם של העיר הזאת, שעומדים ובוהים בחול נשפך ואוזל, ולא יודעים את נפשם. וזה עוד כשיש שסק לצאת אליו ולשכוח בו. זו גם הפעם הראשונה בה לא מוגש כאן סט של מוזיקה חדשה שהוקלט במיוחד, אלא ההקלטה של התקלוט האחרון שלי שם מלפני שבועיים. לא משהו יוצא דופן, רק עוד לילה של מוזיקה נהדרת וחברים טובים, שהסתיים בשיר עצוב-מתוק.

      ואחרי כל הדיכאון הזה - ננסה לחתום בטון חיובי יותר. תודה שסק! תודה על המוזיקה, תודה על החברים, תודה על הקהילה, תודה על האהבה, תודה על הנשמה העצומה. תודה שנתת לנו להיות חלק מאגדה תל אביבית אמיתית. נשאר עוד שבוע וקצת ואני קורא מעל במה זו לכולם - לכו להגיד שלום. ובואו עם חיוך. כי רק ככה אנחנו יודעים, וכי בסופו של דבר, זה רק עוד בר שנסגר :) ביוש, נתראה שם!