לאחר שכל הסרטים האחרים שהיו מועמדים לאוסקר כבר הופצו בישראל, הגיע בסוף השבוע האחרון לאולמות גם "פילומנה" והשלים את המעגל. זהו סיום ראוי לעונת הפרסים הזו, שכן מדובר ביצירה הקולנועית המרגשת של השנה.
כל זאת, אף שלכאורה אין בדרמה הבריטית הזו משהו שמבדל אותה משאר הסרטים הבולטים של התקופה. זה לא הסרט הכי חשוב שנעשה על הרגע הכי אפל בעברה של ארצות הברית כמו "12 שנים של עבדות", וגם אין בו תחזית עתידנית על היחסים בין האדם למחשב שלו כמו ב"היא". הוא לא נעשה בשחור-לבן כמו "נברסקה", וגם לא בתלת ממד כמו "כוח משיכה". זו סתם יצירה קלאסית ופשוטה, בצבע ובשני ממדים, עם שתי דמויות ראשיות ושלוש מערכות. אך כשהסיפור כל כך מלא בשר מלכתחילה והביצוע כה מיומן, באמת שלא צריך יותר מזה.
הסיפור הזה, כרגיל בעונת האוסקרים, מבוסס על אירועים שקרו באמת, ולמעשה פילומנה שבשמה נקרא הסרט אף נכחה בטקס ההוליוודי. כאן, בגילומה של ג'ודי דנץ', היא מתגלה לנו כקשישה אירית שחייה כה רגילים עד שנדמה כי לעולם לא יוכלו להיות בסיס לדרמה. אלא שיש לה סוד מעברה: בצעירותה, הרתה מחוץ לנישואין, דבר שמשמעותו באירלנד של התקופה היה נידוי חברתי. לכן נאלצה להצטרף למנזר, שם לקחו הנזירות חסות על ילדה, ובסופו של דבר, בלי רשותה כמובן, מכרו אותו להורים מאמצים. מאז אבדו עקבותיו, ועתה, עשרות שנים לאחר מכן, היא מנסה למצוא אותם כדי להתאחד עמו לפני שיהיה מאוחר מדי.
מי שעוזר לה במשימה הוא עיתונאי פוליטי מוביל לשעבר בשם מרטין, ובגילומו של סטיב קוגן הוא מתגלה כהפך הגמור ממנה: היא מן המעמד הנמוך, הוא מזה הבינוני-גבוה; היא חובבת רומנים למשרתות וקומדיות אוויליות והוא, לפחות בעיני עצמו, אינטלקטואל ומשכיל; היא שופעת טוב ותמימה וחסודה, ואילו הוא הפך בעקבות שנותיו בפוליטיקה הבריטית לציניקן מריר; ובמה שנראה כהבדל המהותי ביותר, היא קתולית אדוקה והוא חילוני גמור שאף סובל מטינה עזה לממסד הדתי.
כלומר, באמת שהכל מפריד ביניהם, ורק אינטרס משותף מפגיש אותם וגורם להם לצאת למסע הזה יחדיו. במקרה של מרטין, הוא לא טהור: אין לו, בתחילה, כל עניין בפילומנה. איש התקשורת נאלץ לקחת על עצמו את העיסוק בסיפור שלה אך ורק בשל מצוקת האבטלה, וכל העסק נראה לו כמו פחיתות כבוד. מבחינתו, הוא רק רוצה לגמור עם זה כמה שיותר מהר, ואם כבר נדרש לחטט באשפתות, אז לפחות להניב מכך את הרייטינג הגבוה ביותר ולמקסם את הפוטנציאל הסנסציוני של הסיפור, יהיה המחיר אשר יהיה.
עוצמת הקיטוב בין הקשישה הנאיבית לעיתונאי הסרקסטי אינה מפתיעה. אחרי הכל, נהוג כי בסרטי מסע מסוג זה יוצאות לדרך שתי דמויות שונות לחלוטין, מה שמן הסתם מעמיק את הקונפליקט ואת הדרמה ויוצר פתח לשלל מצבים קומיים וטרגיים. לפיכך, נראה בתחילה כי "פילומנה" בסך הכלל ממלא בצייתנות אחר הוראות ההכנה של יצירות מסוגו, והצופה השאנן יתיימר אולי לחשוב כי מהדקה ה-12 והלאה, הוא יודע בדיוק איך העלילה הזו תתפתח ומה יקרה לגיבורים.
מפתה לחשוב כך, שכן הבמאי סטיבן פרירס אכן מאפיין בתחילה את גיבוריו ביד גסה למדי ומציג את הבסיס הסיפורי באופן ענייני ונטול מתח מלאכותי. אך כבר בשלב מוקדם של הסרט, מתברר עד כמה נחפזים היו הניחושים המושכלים של שוחר הקולנוע שטעה לחשב כי הוא יודע הכל. התפנית העלילתית המרכזית הראשונה כה מפתיעה ויוצאת לפועל בצורה כה אפקטיבית, עד שכפי שקורה לגיבורים, גם הצופה קופא במקומו מולה. "פילומנה" משחק בחוכמה עם הציפיות ממנו וממשיך לעשות כך. זאת, בסדרה של תפניות נוספות שהופכות אותו עד סופו למרתק, מפתיע ובעיקר נוגע ללב, שכן בכל אחד מהטוויסטים הללו חבוי מטען רגשי.
את השתלשלות העניינים הזו כתב קוגן עצמו, יחד עם ג'ף פופ, על בסיס הספר שהציג לראשונה את סיפורה של פילמונה המציאותית. מלאכת העיבוד שלהם מדויקת, רהוטה ונבונה, והתסריטאי-שחקן מיטיב לבטא את השורות השנונות שהוא בעצמו כתב. גם התצוגה של דנץ' מופלאה, ובצוותא הם מוכיחים כי אף אחד לא יכול להתעלות על הרמות השמימיות של עולם המשחק הבריטי בשיאו. את שניהם מנווט פרירס באלגנטיות ובמיומנות, כראוי לבמאי המנוסה שעמד בעבר מאחורי "יחסים מסוכנים", "המלכה" ועוד.
אם כך, "פילומנה" מתגלה כמלאכת מחשבת: תסריט רהוט המציג סיפור חזק במשחק עילאי. הודות לכל זה הוא בידור איכותי במיטבו משהו שתענוג ללכת אליו בליווי ההורים או הסבים, עם בגדים יפים ובלי להסתכל באייפון. כל זה יפה כשלעצמו, אך אם בכך היו מסתכמות המעלות של הסרט, אפשר היה להמעיט בערכו ולומר כי מדובר בלא יותר מאשר מלודרמה נצלנית רגשית וסוחטת דמעות, שכמיטב המסורת של הוליווד משתמשת בתלאותיהם האמיתיות של פשוטי עם כדי לשעשע קהל בורגני.
למרבה המזל והשמחה, זה לא כך. "פילומנה" מתגלה כחכם בהרבה מכפי שאפשר היה לחשוד. בלי יומרות, משכיל הסרט הפשוט למראה לגעת בסוגיות העמוקות ביותר, ולעשות זאת בצורה עדינה ומאופקת. הוא תוקף בחריפות את הקנאות של הממסד הקתולי, אך לא יוצא נגד הדת בכללותה, אלא מדגיש את חשיבותה בעיצוב זהותו של אדם; הוא מדבר בשבחי האמונה, אך לא כשהיא עיוורת, ובזכותה של המחילה, אך לא בפני כל חטא.
אין בדרמה שום דבר מתלהם או שטחי - היא משכילה ללכוד את מלוא המורכבות של הנושאים הרגישים שעולים בה. זה מה שהופך את "פילומנה" מסתם עוד סרט עשוי היטב ליצירה מיוחדת, מבריקה, מלאת עוצמה ובעיקר מתוחכמת.
בדיוק כמו הסרט עצמו, גם הקשישה העומדת במרכזו מתגלה בסופו של דבר כהרבה יותר מלאת רבדים ממה שאפשר היה לחשוב. מבחינת היוצרים, היה קל יותר לעצב את הדרמה באופן פשוט יותר: לתאר כיצד הגיבורה נותרת תמימה, מלאת אמונה וסלחנית מתחילת דרך ועד סופה, ובכך גורמת לעיתונאי שבצידה להסיר אט-אט את מסיכת הציניות שלו. היה קל יותר לבנות את העלילה כך שרק דמות אחת תשתנה, ושתהיה זו דמותו הגמישה יותר מלכתחילה של מרטין. אך בסופו של דבר, מתברר כי מי שעוברת את השינוי הגדול ביותר בסרט היא דווקא פילומנה.
למי שיזלזל בגיבורה צפויה הפתעה, כמו גם למי שיקל ראש בדרמה על אודותיה. אין בעולם, כפי שמוכח כאן שוב, דבר חזק יותר מאהבתה של אם לבנה, ואין באולמות כרגע סרט חכם ומרגש יותר מ"פילומנה".