אנחנו לא באמת צריכים להגיע לחלל, לא באמת זקוקים לאנימציית תלת ממד או לאוכל מולקולרי. אנחנו עושים את כל אלו כמובן, ורוצים את כל אלו, ברור. כי משעמם. כל כך משעמם היקום המוכר, ותוחלת החיים רק עולה ועולה, אלוהים, עשה שלא ישעמם. אבל העיקרון הוא שאנחנו מגיבים לנוסחה הטובה והמוכרת כשהיא באמת עובדת - בחור פוגש בחורה והכל מתאים, או שבחורה חסרת ביטחון הופכת ליפהפיית הנשף, והנה לוזרים שחוזרים לעיר הולדתם כמנצחים. כל אלו מיד מזריקים גל של חומרים נעימים אל תוך המוח ומחזור הדם שלנו. בסופו של דבר אנחנו כמהים אל הנוסחה, והיא מערסלת אותנו בחמימות בזרועות הביטחון שלה.
עשר שנים בדיוק לפרק הראשון של הטלנובלה המוזיקלית היומית "השיר שלנו", ואנו חוזרים אל אותו פרק. מי שהיה שם, יעיד שקרה דבר. הטלנובלות המשמימות ונטולות המודעות העצמית נפטרו בשיבה טובה, ותוך יום נוצרה נבחרת חלומות חדשה, ובראשה הזוכה הטרייה של "כוכב נולד", הרכש העסיסי של "טדי הפקות" נינט טייב המאמי דקיקת הגבות מקרית גת. לגמרי לא נינט המעוצבת, הרוקרית, בעלת הפאסון ומובילת הטרנדים מתל אביב של עשור מאוחר יותר.
תקציר העניינים המדויק היה מטופש ומהמם בו זמנית הנערה הענייה מקרית גת מגיעה לעיר הגדולה, לעבוד בקפיטריה בבית הספר לאמנויות הבמה. זה רק עניין של זמן עד שקול הזהב שלה יסגיר את הכישרון המחוספס שלה, וכל הסטודנטים ייאלצו לאכול את הכובע ולהסכין עם זה שהכוכבות נגנבת להם בקלות מתחת לאף. חוץ מזה הסופר סטארית החדשה הופכת גם למוקד העניין החברתי והרומנטי של בית הספר. חוץ מזה, ריאליטי בתוך טלנובלה, שירים ומוזיקה, רפרורים משועשעים לתרבות הרייטינג ולערוץ 2 אורגיה של טפיחות עצמיות על השכם של טדי הפקות, שהוזמנו לקחת בה חלק.
כל זה הביא אחריו עולם חדש של רפרנסים, כוכבים, סדרות בת, סדרות בת דודה וחיקויים לעייפה קאדר כוכבים בהתהוות מלוהק באופן מעולה מיה דגן, רן דנקר, אפרת בוימוולד, עמוס תמם, פיני טבגר. גם ליהוקי גיל הביניים והגוורדיה המכובדת והמבוגרת נעשו היטב מאביגיל אריאלי, גיא זו-ארץ, סער בדישי, עד חנה לסלאו, דליק ווליניץ, טוביה צפיר ועליזה רוזן. אבל רק עם ליהוקים לא בונים מדינה, וחוץ מאלו היו גם דיאלוגים מצחיקים ומדוברים, בחירות מוזיקליות טובות, תועפות של כישרון והמון מודעות לקונבנציות הז'אנר ולשבירות שלו. אורי גרוס שהבין מה הופך טלנובלה לבידור לא מעליב, יואב צפיר שביים את כל זאת בקלילות, וטדי הפקות שהפכו למעצמת התחכומטלנובלות.
כל זה היה טוב ויפה ל-2004, אבל עשר שנים לא הולכות ברגל ועוד קלישאות שנועדו לייצג את העובדה שהזדקנו, התחספסנו, התקהינו ושיחקנו הרבה יותר מדי אנגרי בירדס. אבל מתברר שהנוסחה מנצחת וכיפית, ובשביל מתבגרי שנות האלפיים "השיר שלנו" זו המקבילה ל"דגראסי" או "תהילה". זו הגשמת פנטזיית חזרה אל פגישת מחזור שבה אתה רק זבוב על הקיר, ומה טוב יותר מזה? כל הבידור שבלצפות באלבום תמונות ישן, בלי כאב ההכרה באופן האכזרי ששיני הזמן שרטו אותנו. מפגני המשחק לא גאוניים, הטקסטים לא מכוננים, אבל הכימיה שם, ועוד איך שם. וגם התחושה הנדירה שכיף באולפן זה גם כיף בבית. "השיר שלנו" בתצורתה הראשונית, הבלתי נגועה, התמימה אפילו, מחזיקה ועוד איך. והנוסחה ממשיכה לנצח כי בסופו של דבר, אנחנו לא זקוקים להמון. רק לנערה חמודה אחת, עם גבות משולשות ודקות מדי שהופכת לנגד עינינו לברבור.
מתגעגעים ל"השיר שלנו"? ספרו לנו בפייסבוק