מסרט הקאלט המצוין "שמיכה חשמלית ושמה משה" זכור בעיקר משפט אחד שטבע אסי דיין: "אין תכנית. חיים, נקודה". ארבע מילים מבדרות ועצובות כאחד, שמהוות אלטרנטיבה לחיפוש העצמי שמאפיין כל כך את עולם הספרות והקולנוע. גורל, אמונה ושאר דברים שהאדם יכול או רוצה לשנות תמיד היו מנת חלקם של גיבורים. אלא שדווקא דיין, בנו של גיבור ישראל שהיה מזוהה יותר מכל עם טיפוח דמות ה"צבר" המוצלח והאיש שהחל את דרכו בסרטים בעלי אופי אידיאליסטי, זיהה באמצע שנות התשעים את הכיוון שאליו מושך הדור הצעיר בשיאה של התפתחות הטכנולוגיה: בהייה ממושכת בצג המחשב (היום בסמארטפון) ולחיצה על כפתור ה"דיליט" לכל דבר שרומז על משהו שהוא מעבר לכאן ועכשיו.
לתפישה האקזיסטנציאליסטית הזו יש גם מקבילה רפואית. כשמגדירים מחלה כ"אידיופתית", מתכוונים לכך שהתפתחה מתוך גורם לא ידוע. יש שיתוק אידיופתי, אפילפסיה אידיופתית ואפילו גירודים אידיופתים שלא נובעים מאלרגיות, פטריות או תופעות לוואי גופניות אחרות. כך, אפילו בעולם הרפואה, שנעזר יותר מכל בקדמה הטכנולוגית ומחייב את התשובות הכי מדויקות והרות גורל, לא תמיד יש תכנית. לפעמים גם שם צריך סתם לנסות לחיות, נקודה.
"אידיופתיה" הרומן של הכישרון האנגלי סאם ביירס, מחבר בין חוסר הראייה העתידית של ימינו לבין הרצון למצוא בכל דבר - מסקס מזדמן, דרך חרבון בדלת פתוחה מול בן הזוג ועד לעשיית ילדים - משמעות. קתרין ודניאל פירקו לפני שנה זוגיות ארוכה שרק הכאיבה להם. הפצעים שיצרו אחד אצל השני עדיין מדממים, אבל שניהם מתרפקים, גם אם יסרבו להודות בכך, על הניצוצות שגרמו להם להמשיך ביחד חמש שנים. היום קתרין הנרגנת מסתפקת בסטוצים אפורים עם אנשים שטוחים ודוחים ודניאל יוצא עם אנג'ליקה המושלמת-לכאורה, שאותה כלל אינו יודע אם הוא אוהב. בין דניאל לקתרין עומד חברם נייתן, בחור עם הפרעות נפשיות שיצא ממוסד פסיכיאטרי, ונאלץ להתמודד עם רצונה של אמו להתפרסם באינטרנט על חשבונו. כל זאת, כשברקע משתוללת מגפת ההיפנוזה האידיופתית, מחלת בקר מסתורית, שמשפיעה במישרין על חיי השלושה.
תוך שמירה על מתח קבוע בין הדמויות, ביירס משרטט תמונה מצחיקה, עצובה ואפלה של הדור הנוכחי. הוא חוצב בנפשותיהם של גיבוריו ומעצב אותן כך שיהיו בלתי נסבלים על כולם ובמיוחד על עצמם. קתרין מבינה שהמבט הציני והיכולת להזיק לאחרים הם אלטרנטיבה טובה לחשיבה קדימה, דניאל מנסה לפתור את המחלוקות הפנימיות שלו מול אנג'ליקה עם הכרזות "אני אוהב אותך" מתקתקות ומזויפות; ונייתן, התקוע בבית הוריו הלא רחומים, כבר השלים עם העובדה שאין לו ממש לאן ללכת, ברמה הפיזית והנפשית. כולם די מבינים שאת הרכבת אל האושר הם כבר פספסו ותוהים האם המושג הזה בכלל בר השגה. בעוד דניאל מנסה להתכחש ולבנות לעצמו דימוי של בורגני מושלם השמח בחלקו ונייתן פשוט לא יודע באיזה מקום על הפלנטה הוא נמצא, קתרין שמה את הדברים על השולחן: "בזמן האחרון חשבתי שכל העניין של לנסות להיות מאושרים גורם לאנשים להיות אומללים למדי, אז אני עורכת ניסויים בלא להיות מאושרת בכלל".
לא בכדי נפתח הרומן עם קתרין, בעלת המשקל הכבד ביותר בסיפור על אף היותה אחת משלושה גיבורים. דומה שביירס כל כך מאוהב בדמותה, שמטרתו העיקרית היא לקדם את הסיפור דרך הסרקאזם שלה. מה שעובד לו בהתחלה מקרטע כבר באמצע ושפך מנוע לקראת הסיום. הציניות של קתרין מוגשת במנות כל כך גדולות ומוגזמות, עד שהיא עולה על גדותיה ולא ניתן לעכל אותה. יש שיגידו שבכך השיג המחבר את שביקש הלא כל המהות של הדור הזה היא שאינו מסוגל לעכל דבר - אולם דומה שכאן טמון גם הפספוס של "אידיופתיה". הצרה היא שהאמצעים בו מקדשים את המטרה. המחבר כל כך עסוק בשכלול הסרקזם של קתרין, עד שהוא לא רק זונח את הדמויות האחרות, אלא גם את הקורא. כך יוצא שמה שנראה תחילה כמו יצירת מופת בהתהוות, דועך ככל שהסיפור נמשך. בנוסף, חיבתו של ביירס לתיאורים ארוכים ומיותרים (שלושה עמודים שלמים על הביוגרפיה של ד"ר דייב, הדמות הזניחה ביותר בסיפור, הם חתיכת מעצור קריאה, וזו רק דוגמה אחת מני רבות), פוגמת בשטף הסיפור. הנפגעים העיקריים הם הדיאלוגים, שנאלצים לא רק לפנות מקום לכמות לא סבירה של מלל, אלא גם מתמסרים לציניות העמוקה ומאבדים מערכם.
כל זה אינו אומר ש"אידיופתיה" הוא ספר רע. בסופו של דבר הוא מעלה לא מעט נקודות נכונות, רלוונטיות וחודרניות. אחת מהן, למשל, היא המונולוג הקצר של אביו של נייתן, שדי מסביר כיצד נראה הדור הנוכחי: "אתם, בקיצור. המתבגרים התמידיים. אתם מדברים בלי סוף על ההורים שלכם, על החברה, על הגלובלי הזה והגלובלי ההוא, ואתם לא מבינים את עובדות החיים הכי בסיסיות... אתה לא מבין את העולם עד שיש לך ילדים... אתה לא מפסיק להיות ילד עד שיש לך ילד". זו הבעיה של "אידיופתיה", שככל שהוא מתקדם קשה למצוא בו זהב כזה. הוא לא ממצה את הפוטנציאל, משום שהפנינים השזורות בו הולכות לאיבוד בים של הגיגים והומור שחור. התוצאה הבלתי נמנעת היא שלם שנמוך בהרבה מסך חלקיו.
אידיופתיה / סאם ביירס, תרגום: יואב כ"ץ הוצאת פן וידיעות ספרים, 312 עמוד
האם תקראו את "אידיופתיה"? ספרו לנו בפייסבוק