אתחיל מהספונג'ה. לא הצלחתי לגשת בקלות ל"תרגיל בהתעוררות", ולכן ארבעת הימים בהם הדיסק נמעך תחת הג'אנק שבתיק שלי היו לא פשוטים, וזה אם להמעיט בערך המטרד והקושי. ידעתי שהוא שם, נוכח, ואני צריכה להתגבר על - אלוהים יודע מה - ולהקשיב לכולו. הבעיה: שמיעה ראשונה שכוללת יותר מרצועה או שתיים לעולם לא תעשה חסד. כל המורכבות הזאת הביאה אותי לפתרון הקל מדי - ספונג'ה. תשטפי ותקשיבי לשלומי שבן בריפיט. הקונספט עבד והדיסק נשלף מהתיק - צבעוני אך לא פחות בודד מקודמו, "עיר". בעטיפה שהגיעה לידי שש שנים לפני הנוכחית, שבן מצולם כנווד, עובר אורח, האזרח האחד שעומד תחת פצצות תאורה, אך יכול לכבות את השמש ולהגיש למאזינים קצרי הסבלנות עטיפה שחורה-לבנה. "תרגיל בהתעוררות" מוגש אחרת, למרות שהבדידות ניכרת בו, הוא לא מותיר ברירות ויורד בגרון בזריזות, בין אם נרצה ובין אם לא. אולי הרפרנס לניל יאנג ("On the Beach") בשילוב עם הרד האוס פיינטרס ("Rollercoaster"), מרמז על כך שהאיש עם הגב בתמונה לא יאכיל אותנו במנות ראשונות וימתין לפידבק, אלא יגיד לנו בפנים שזאת יצירתו הגדולה.
והוא מתחיל במנה העיקרית. "תרגיל בהתעוררות" נפתח בשיר הנושא היפה כל כך, זה שכבר שמעתם ברדיו וחשתם שיחוק על זיהוי חוה אלברשטיין. והוא כל כך מרגיז, שבן, עם הרשימה המנופחת של הנשים שלצדו (קרן אן, רונה, נינט, יובל וכו'), עם המודעות העצמית המוגזמת שזולגת משרוולי הרטרו שלו, עם ההגייה המתמהמהת, הג'וגינג על הקלידים, הקולקטיב שמאחוריו, המסעדות, הבוהמה הכאילו סוערת שעליה הוא מנצח וכולם כמו מקקים מתאספים לחזות. ולי לא קל, בלי הספונג'ה, להקשיב לו. אבל כל זה, הקליקה, החוגים החופשיים והאמנות הגדולה, חולפים ונעלמים כש"תרגיל בהתעוררות" מתנגן. זו האמת. שבן מבין את חוקי המשחק, אך גם את נפש האדם. ועם הכלים האלו, הוא יכול לעשות הכול מבלי להשאיר חריצים של אור וחמצן בשבילנו התוהים, אנחנו שלא יודעים איך לאכול את האיש הזה.
הווליום גבוה כדי שאוכל לשמוע גם מהחדר השני. ובגלל שזה מתגנן בשאפל, אני מגיעה לשיר העשירי "לילה אחרון בלונדון". הוא מזכיר לי את איתמר רוטשילד, מזכיר לי את "עיר", מזכיר לי מסעות שמעולם לא עברתי, ואת תל אביב קשת העורף. ושבן בכלל בלונדון ("אני עוזב מחר בבוקר ואף פעם לא חוזר/ שוב אל העיר הזאת שכל מה שנתנה לי הוא הסבר/ כיצד ניתן להסתדר בלי אהבה ובלי חבר/ שרק קרעה לי את הלב ואז קראה לי משורר/ ובאמת אולי זה לא מעט"). אחר כך הוא קופץ לשיר היפה ביותר באלבום הזה, "הקסם נגמר" קוראים לו, ונדמה שהאיש מלא הקריצות הוא בכלל זמר נשמה. נכון שהכול מדויק ועומד במקום אבל השיר הזה יכול להצניח הרבה מאוד לבבות בהופעה, וכך יהיה.
אחרי הנחיתה, מגיע דיסוננס שקורע לי את האוזן. כש"אילת" מתחיל בצעקת הרגאיי אני לא יכולה שלא לחשוב על אריאל זילבר. בשמיעה הרביעית ועל פני השטח זה מרגיש טוב, אפילו שמח ומזיז את הגוף. זה נגמר והשיר של נינט מפציע, "מלכה לב שבור" הרך, שמוכיח שוב עד כמה היא מוכשרת, ואילו ניואנסים דקיקים ומעניינים יש בקול שלה. אבל אלו לא דברים שלא ידענו קודם, ולכן קל להמשיך לשני השירים שמדברים בפתיחות על החיים עם אהובתו היפה מדי שניים הוא שר לה (ויותר), "היופי שלך מכאיב לכולם" ו-"איקאה".
"אני לא רוצה למות מול עששית מוכספת
יש לנו שולחן אוכל למה עוד אחד?
אני לא רוצה זיכרונות
בסלסלות מקש במחירים נוחים
אני רוצה לצאת
אני רוצה אותך
אני לא רוצה ללכת לאיקאה".
קחו את הבורגנות הזוגית שבוקעת מ"איקאה" ותוסיפו לה את "והילד בן שלושים כבר עשרים שנה כמעט" (מתוך "אילת"), ותמצאו שבן שהוא קצת אתם. שחיי הרוקנרול, היין ומגשי הכסף עליהם כולם מתעופפים מעבר לחיינו הקטנים, הם לא בדיוק התמונה בשלמותה. אז מה כן? ב"עיר" היה קונספט, תמהיל אחיד ובלדות אורבניות שפוגעות היטב במטרה. הפעם - למרות הנוכחות הכבירה של להקת הקולקטיב, השירים היפים מאוד, הרפרנסים, העיבודים, הפסנתר האלגנטי שמקבל את מקומו בלי שאלה יש בעיקר בלאגן. כמו גבו של שלומי שבן שעומד בפארק המים הנטוש ומביט מלמטה, כך אנחנו מול "תרגיל בהתעוררות". הגענו לפארק שאותו אנחנו מכירים טוב כל כך, אבל זה לא אותו הפארק. מאחורי המגלשות הצבעוניות יש כאוס, רחשי לב ועיזבון. הסיום של "תרגיל בהתעוררות" הוא מחנק. שבן נחנק ולא באופן מטאפורי. והנה הוא בא - הנה הסוף. קשה לסכם את השמיעה בלי להיות קלישאתית, לפעמים פשוט צריך לקפוץ למים. או לעשות ספונג'ה.