יורם טולדנו לוקח עוד שאכטה ולוגם מהקפה. כשפניו אל הרחוב במרכז תל אביב, ניכר כי שלל תפקידיו בטלוויזיה, בקולנוע ובתיאטרון, משקפים במידה רבה את מי שהוא: זיפים של כמה ימים, סיגריה מגולגלת ביד, מבט מהורהר בעיניים, נפש מופנמת וטעונה. בגיל 47, עם עשרים שנות קריירה בתיאטרון ושש-שבע שנים בטלויזיה, אליה הגיע יחסית באיחור, טולדנו הוא לא כוכב וגם לא רוצה להיות כזה.
"אור הזרקורים מזיק לעור הפנים, אתה מבין? זה לא עושה לי טוב".
- לא התרגלת לחשיפה?
"אני אוהב לעבוד במקצוע, אבל לא אוהב לעבוד בסלביות. אז כן, אני נעשה יותר מוכר, וזה נחמד וסו פאר הכל עובד," הוא נוקש שלוש פעמים על השולחן, "אבל השקות לא מעניינות אותי".
בימים אלה עולה בבית ליסין הצגה חדשה בהשתתפותו, "המקרה המוזר של הכלב בשעת לילה". עוד לא התחיל הריאיון, וכבר מתקשרים אליו מהתיאטרון, לעדכן בעוד ביקורת מצוינת.
- הביקורות מהללות, מקיר לקיר. אתה מופתע?
"זאת לא הפתעה, כי מתחילת החזרות ידענו שאנחנו עושים משהו מאוד מיוחד. גם לא כיוונו לביקורות, כי זה משהו שונה. ידענו שזאת לא תהיה הצגת אמצע, הצגת "בסדר", ושיש סיכוי שיאהבו את זה מאוד או לא. אני שמח שכן".
ההצגה, המבוססת על ספר באותו השם, מביאה את סיפורו של כריסטופר בן ה-15 (נדב נייטס המצויין), נער היוצא לחקירה בלשית בעקבות מותו של כלב השכנים, ומגלה בדרך כמה סודות הקשורים בחייו. מה שלא נאמר כלל בהצגה, אך ברור למן הרגע הראשון, הוא שמדובר בנער אוטיסט. ההצגה והבמה, מעוצבות כארכיון של פרטים, הוא עולמו הפנימי של כריסטופר, המקטלג כל דבר במגירה משלו.
"כשקראתי את הספר הייתי מאוד סקפטי, וככה גם בקריאה הראשונה של המחזה. חששתי שזה משעמם ועלול להיות דידקטי: אולי זה לא יתפוס, כל הנתונים האלה והפרטים המעייפים. כאילו, איפה הדרמה? וכשהעמדנו את זה קרה הקסם. זה מסוג המחזות שעובדים רק כשרואים אותם".
ואכן, הבמאי גלעד קמחי העמיד הפקה יוצאת דופן במורכבותה, עם עבודת וידאו אפקטיבית מאוד, שבמרכזה עבודת אנסמבל של ממש. השחקנים (וביניהם גם יעל שרוני, דני גבע ונעה בירון) מתפעלים את הבמה, מניפים זה את זו באוויר, ומייצרים עולם שלם ומוזר המשקף את האופן בו כריסטופר עצמו חושב ופועל. טולדנו מגלם את אד, אביו של כריסטופר, הנאלץ לגדל אותו לבדו.
"לא היתה לי עבודה כמו זו כבר למעלה מעשור. חזרות קשות, שמתחילות בחימום פיזי קבוצתי. אבל הבנתי שזה הולך להיות משהו מיוחד, סוג של הרפתקה. זו הצגה מדויקת ברמה של מילה, יש המון פרטים לזכור, הרבה מאוד תנועה שמתרחשת גם כשאני לא בסצנה. בחזרות הכל היה ממוספר, מדויק, היסטרי. רמת דיוק של שעון שווייצרי, והמעבר מחדר החזרות לבמה היה מאוד אינטנסיבי"
"יש פה אבא שמתמודד עם ילד בלתי אפשרי, אחרי זוגיות בלתי אפשרית. אבא שמחזיק בכל הכוח את התא המשפחתי ולא מצליח. כזה שמכוון לטוב ויוצא לו עקום. הוא צריך להכיל ולהכיל, אבל יש לו ילד שלא יודע להחזיר אהבה. אי אפשר לגעת בו, הוא לא מתקשר, לא מתעניין בך, סגור בעולם שלו. בניגוד למה שאנחנו חושבים, כנראה שאוטיזם הוא לא דבר חריג בתקופה שלנו. מדובר בהורים שסוחבים על הגב שלהם הכל. מדובר במשפחות מקסימות ובילדים עם עולמות שלמים. כל אחד מהם הוא עולם ומלואו. יכול להיות שיש אנשים שחושבים שזה מחריד, אבל מדובר באנשים מקסימים".
- האוטיזם הוא רק דוגמה אחת לאופן בו החברה מתייחסת לשונה, לחריג שבה.
"אנשים מתנגדים לכל מה ששונה, וזה לא חשוב אם זה אוטיסטים או הומואים. האלימות המכוערת נמצאת אצל האנשים הנורמלים. האנושות כולה היא סוג של עדר, שהופך את כל מי ששונה למוקצה, לדחוי. אולי אצל אוטיסטים זה מתבטא באופן יותר קיצוני, אבל גם אנחנו כאלה. כל אחד מאיתנו הוא סוג של אוטיסט כל אחד בבועה של עצמו, לא מסתכל לצדדים, עסוק בענייניו. אנחנו אלה שמקובעים, שסוגרים עצמנו לאחרים. במובנים רבים הם הרבה יותר נאורים מאיתנו".
- אתה אדם פוליטי?
"לא ממש, אני מנותק לגמרי מהעולם הזה. זה מעצבן אותי, זה מקומם אותי. לא קורא עיתונים, לא רואה חדשות. זה לא עושה לי טוב. זה משעמם אותי, אני מעדיף להתנתק".
- איך אפשר להתנתק?
"אפשר. הנה".
- מי זה שר הביטחון, אתה יודע?
(צוחק) "אהוד ברק, לא?"
- שר האוצר? את יאיר לפיד אתה מכיר, נכון?
"אל תגזים. את הדברים האלה אני פחות או יותר יודע. אבל אני משתדל שלא להתעסק בדברים האלה".
- חברים שחקנים שלך יגידו שזה התפקיד שלכם, שזו האחריות שלכם.
"כן. הרבה שחקנים אומרים שהתפקיד שלנו הוא להיות נביא לחברה, שזה סוג של שליחות. יכול להיות, אבל אני לא מרגיש שכאדם פרטי יש לי צורך או חובה להביע דעה על נושא כזה או אחר. את האזרחות הפוליטית שלי אני עושה על הבמה. יש מספיק אנשים טובים שמתעסקים בזה, ואני מוקף באנשים עם דרייב פוליטי, כך שאני לא חושב שצריך אותי".
הוואטסאפ שלו מצפצף. שוב. "זאת הקבוצה של הקאסט של ההצגה, איזה שטויות רצות פה". הוא מחייך ומתנצל, כשהוא מקליד פנימה אמוטיקון.
- יש לך קבוצת וואטסאפ כזאת עם כל קאסט שאתה עובד איתו?
"לא, לא. אמנם כל קאסט הוא משפחה חדשה, אבל בהפקה הזאת נוצר חיבור מטורף עם האנשים. אנחנו כל הזמן בקשר, מאוד אוהבים אחד את השני. חשוב לי להגיד את זה - ושזה ייכנס לכתבה! - כמה אני אוהב את הקאסט הזה. יעל שרוני מדהימה, ונדב ודני וכולם, אני לא אומר את זה סתם".
טולדנו אמנם שיחק שנים על במות התיאטרון, אבל תפקידו הראשון המרכזי, נפתלי שמש ב"תמרות עשן", היה זה ש"פתח את צ'אקרת הטלוויזיה", לדבריו, ונמרוד ב"חטופים" מיד אחריו. שתי העונות של שתי הסדרות, ועוד כמה אחריהם, מיקמו אותו במקום טוב באמצע הפריים טיים. בין לבין הוא הצטלם לאחרונה לשני סרטי קולנוע ("התעוררות" של מיה חטב, ו"אנשים כתומים" של חנה אזולאי-הספרי), ו"סוסים על כביש גהה" בהשתתפותו עדיין רצה בבית ליסין.
- אתה בוחר את התפקידים שלך בקפידה?
"אני לא במעמד של להגיד "את זה אני לא עושה". ובכלל, אני בא מהאסכולה של פועלי תיאטרון, אחד שעושה כל דבר, ומכוון הכי טוב שאפשר. אני מנסה להתחבר לחומר ולא לשפוט אותו. בבית ליסין יש המון מחזאות מקור ישראלית, ככה יוצא שאני ממש בונה את הדמות עם המחזאי באיזה שהוא מקום, כמו פלסטלינה, וזה מרתק. בקולנוע ובטלוויזיה אני משתדל לעשות דברים שמעניינים אותי, ובדרך כלל מקבל תפקידים מעניינים, כך שאני לא דוחה הצעות על הסף".
- ויש הבדל בחשיפה, בתגובות?
"כן, בטח שזה שונה. אני לא כיוונתי לטלוויזיה כל השנים וזה בא יחסית מאוחר, אבל כשפוגש אותי מישהו ברחוב ואומר לי משהו דווקא בעקבות הצגה זה מאוד מחמם לי את הלב. הרבה יותר מטלוויזיה או מקולנוע, כי אני שם הרבה יותר שנים. משם אני בא, תיאטרון זה מה שלמדתי".
חמש השנים האחרונות היו אמנם הפוריות והמוצלחות מבחינה מקצועית, אך בה בעת גם אחת התקופות הקשות בחייו האישיים. לפני כשלוש שנים נפטרה אשתו אנלי הרפז, אחרי מאבק קשה בסרטן. השניים הכירו בבית צבי, וחיו יחד 17 שנים. עם לכתה, נותר כאב יחיד לשני ילדיהם, בני 8 ו-10.
"העונות הראשונות צולמו לפני, והשניות אחרי. הצילומים ל"חטופים" היו אמורים להתקיים בשבוע של השבעה, אבל נדחו בחודש, בשבילי, והכרחתי את עצמי לצאת לעבודה, כהחלטה. זה היה מאוד קשה, בלתי נסבל, אבל העבודה עזרה לי להמשיך בחיים, ולהביט קדימה. עשיתי את זה עבור עצמי, אבל בעיקר עבור הילדים שחזרו לבית הספר מיד בתום השבעה, ורציתי לשמש להם דוגמה. לנסות לבנות לעצמנו שגרה חדשה".
- גם הדמויות שגילמת, ועדיין מגלם, משיקות למקום האישי שלך בחיים. גבר אלמן שמגדל לבדו ילדים.
"כן, זה נכון, אבל לא מתוכנן. את התפקיד של נפתלי שמש עשיתי עוד לפני שאנלי נפטרה. מה שכן, בשנה שאחרי חיפשתי פרויקט כזה. הציעו לי את "גג שקוף" שעלתה בתיאטרון הספרייה, על גבר שאיבד את אשתו לסרטן, ונותר עם שני ילדים. קראתי והחלטתי שאני הולך על זה כמעט ממקום טיפולי. כל השאר פשוט קרה, עם נקודות חיבור טבעיות".
- והיום, שלוש שנים אחרי?
"יש סוג של פרספקטיבה, של ראייה למרחוק. אנלי כל הזמן בבית, כל הזמן איתנו. אנחנו לא חוסכים בלהיזכר, לדבר, להזכיר, להסתכל בתמונות. חשוב לי שהיא תהיה נוכחת, כזיכרון מתוק, אבל גם שתלווה אותנו ואותי. הפצע עדיין ישנו, החור עדיין פעור, אבל אנחנו מתמודדים עם זה ביחד. בניתי מערך שלם שמסייע לי, יש עוד ידיים שעוזרות, יש סבתא, ובאופן כללי חשוב לי לא לעצור ולהמשיך בפרויקט הכפול הזה בעבודה ובבית. בערב אני הולך להצגה, חוזר, מעמיד סיר ליום-יומיים הקרובים, אחר כך מחממים. שגרה".
- מתי הזמן שלכם ביחד?
"בבוקר אנחנו בדרך כלל ביחד, אנחנו קמים ואני מארגן אותם לבית ספר. משתדל שהצילומים לא יהיו בשעות האלה, אבל גם עם זה לומדים להסתנכרן. הם באים להצגות מדי פעם. לא מזמן נסענו עם הצגה לאילת והם באו איתי, היה מאוד כיף".
- והם יודעים שאבא מפורסם?
"הם גדלו לתוך זה, שאבא מוכר, וזה לא חדש להם. זה טבעי לגמרי".
- ומה אתה עושה כשאתה לא עובד?
"אני בים, שט. לא מזמן התחלתי לעשות קורס סקיפרים במרינה. כשיש יותר מדי רעש אני הולך לים, שם יש שקט".
מוזר ומעניין: "המקרה המוזר של הכלב בשעת לילה": הצגה אנושית, חמה וחשובה