סיבוב שני

הרבה תגובות גררה הביקורת שלי על סאבלימינל, רובן כללו את המילים "לך תזדיין", "שמאלני מסריח", "שמאלני מניאק", "אתה מקנא יא חרא" ו"הלוואי שתמות", כך שאני סבור כי צריך להמשיך, להתדיין ולסכם את הנושא למען יוכלו כל הילדודס והגרופיז של עוזי לנדאו להוציא עוד קצת אנרגיה לכבוד סיום החופש הגדול.

לפניכם כמה ציטוטים של טקסטים קאנוניים של כמה אמנים שזוהו באופן הקלאסי ביותר עם היפ הופ מחאתי שנותן בראש (בתרגום חופשי לאללה):

"למה אני קורא לעצמי ניגר, אתה שואל? בגלל שהמשטרה תמיד מציקה לי בכל פעם כשאני מסתובב ברחוב... מיליון מאדרפאקרז על הגב שלי כאילו יריתי בנשיא... ניגר, ניגר, ניגר, ניגר, בבקשה, מתייחסים אלי כמו מחלה מסריחה... אתה ניגר עד שאתה מת"
(“Niggaz4life”, NWA)

"הגן עדן של הלבנים הוא הגיהנום של השחורים/ היסטוריה שחורה – שקר לבן/ אתלטים שחורים – סוכנים לבנים/ מטיף שחור – ישו לבן/ סוחר סמים שחור – ממשל לבן/ בדרנים שחורים – עורכי דין לבנים/ משטרה שחורה – שופט לבן/ רצח עם שחור – סדר עולמי לבן" (“White Heaven/Black Hell”, פאבליק אנמי)

"למה יש יותר ניגרז בכלא מאשר בקולג'?... זה מהניגר שאתה אוהב לשנוא... יה, הא, הא, זה הניגר שאתה אוהב לשנוא. יו בייבי, אמא שלך הזהירה אותך מפני, זה הניגר שאתה אוהב לשנוא"
(“ The Nigga Ya Love to Hate”, אייס קיוב(


כל שלושת המוזכרים מעלה, ממכונני ההיפ הופ כצורת מחאה מיליטנטית, הם בוודאי אבות המזון הרוחניים של סאבלימינל כראפר קשוח. אם נבחן את הטקסטים האמורים, הרי שהם כמובן עוסקים בקשיים של האדם השחור אל מול חברה אמריקאית שמקורות הכוח שלה נשלטים על ידי חברה לבנה וגזענית. זהו נראטיב נפוץ בהיפ הופ, והוא משמן את גלגלי המוזיקה הזאת יותר מעשרים שנה. גם NWA וגם פאבליק אנמי פגעו בול בתיאור האקלים החברתי בשכונות, המצוקה שנובעת מחיים תחת אפליה גזעית שבה האדם השחור הוא אזרח סוג ז', והאופן שבו חייו מתנהלים נגזר מגחמות ההגמוניה הלבנה. בכללי, לי זה נשמע מאוד מוכר.

וזה מה שיש לסאבלימינל להציע בעניין: "בכי וצחוק, לידה ומוות, סוף והתחלה הם חלק משגרת יומנו בציון והעולם כולו נגדנו. הטרור שולט ברחובות ומדינת ישראל שוב נאבקת על זכות קיומה". זוהי הגירסה שלו להיפ הופ המחאתי: פראנויה לא רציונלית שבינה לבין המציאות יש קשר מאוד יחסי. אבל סאבלימינל גם רוצה שלום: "אלוהים שלי רציתי שתדע, חלום שחלמתי בלילה במיטה: על שני עמים, יד ביד וראש מורם. שלום, סלאם, פיס על כל העולם". מהפה שלו אל אלוהים. וזה השלום שלו: "ת'תקווה בלב נועל, עם חזק לא נתקפל, כי לא נולד הבן זונה שיעצור את ישראל". טקסט פוליטי משהו-משהו. לא מתחשק לי להיכנס לוויכוחים, אבל זהו השלום הלא סימטרי שרוב האנשים בישראל רוצים. ואגב, גם אני בעד חיסול הטרור.

צורת הביטוי והמחאה הפוליטית האותנטית של ההיפ הופ והפופ בכלל תמיד באה מעמדה המטיפה לשלום ושוויון, מבוב דילן, דרך ג'ון לנון, מרווין גיי, בוב מארלי ועד פוליאנה פראנק, מהסיבה הפשוטה שמלחמה ומוות מיותרים הם דברים שצריכים להפסיק ולא לעודד. במלחמת וייטנאם להקות לא זעקו "יאללה בואו ניכנס בהם, החארות האלה הרגו לנו את החברים", הם צעקו: "אחת, שתיים, שלוש, בשביל מה אנחנו נלחמים?". סאבלימינל, לעומת זאת, הוא אמן פוליטי מזן אחר: הוא קורא להשמיד ולחסל את אויביו (טרוריסטים, רק טרוריסטים) בלי לחשוב פעמיים ולעשות סוף-סוף סדר שבו ישראל היא כאן הבוס וכל השוויון על הזין. אני חוזר שנית: לא משהו שלא שמענו מאיווט ליברמן.

למה הדבר דומה? אחרי ה-11 בספטמבר נחלקו האמנים והיוצרים בארה"ב לשתי קבוצות מעניינות. מצד אחד, היו את אלה שיצאו נגד התקיפה חסרת הפרופורציות של ארה"ב באפגניסטן והפגיעה העצומה בחפים מפשע, ומצד שני היו אלו שהתגייסו למערכה הפטריוטית וקראו לג'ורג' בוש להיכנס בהם כמה שיותר חזק. מה שקוראים, פטריוטים.

ניל יאנג, אחד מהאמנים שזוהו בסוף שנות השישים ותחילת שנות השבעים עם התנועה האנטי מלחמתית, הוציא השנה אלבום רפובליקני להחריד. בשיר “Let`s Roll” הוא כתב את השורות הבאות: "בוא נזוז בשביל החופש, בוא נזוז בשביל האהבה, לרדוף אחרי השטן על כנפי היונה". מה שמוכיח שבישראל לא הומצאה תופעת "השמאלני המפוכח".

אבל התגובות הפוליטיות של ההיפ הופ הן העניין היותר רלוונטי לענייננו. צ'אק די, אחד המנסחים המרשימים ביותר של ההיפ הופ הפוליטי, הוציא יחד עם פאבליק אנמי תקליט חדש בשם “Revolverlution”, ובו כמה שירים שיש בהם רפרנס לתגובה הצבאית של ארה"ב אחרי ה-11 בספטמבר. בשירים כמו “Get Your Shit Together” ו-“Son of A Bush” הוא תוקף בחריפות את הממשל והעומד בראשו: "כנראה שאילפת את האומה להיות כמו כלבים... האב, הבן והשיט של בוש הקדוש שבו כולנו נמצאים... אני רק אומר: מי הצביע בשביל האידיוט הזה?".

מייקל פראנטי, הסולן לשעבר של הדיספוזבל הירוז אוף היפהופריסי והיום ב"ספיר-הד" כתב: "אתה יכול לפוצץ את העולם לחתיכות, אבל אתה לא יכול לפוצץ אותו לשלום".

זאת התגובה הראשונית, המיידית והטבעית של ההיפ הופ המצפוני. כמי שסבלו מהכוחניות האמריקאית העיוורת הזאת כל חייהם, הם אינם יכולים לצדד בטירוף המיליטנטי שאחז באומה הזאת, שלא קשור בשום אופן למלחמה יעילה בטרור הבן-לאדני אלא רק במילוי הגחמות הלאומניות של הציבור האמריקאי שדורש להשיב לו את כבודו, וכך הם בטח שלא יכולים בשום אופן לתמוך בכל האימפריאליזם, לאומניזם ופטריוטיזם הזה. מי שנפגע מגזענות וכוחנות, ויש לו קצת מוסר ומצפון הומאני, לעולם לא יוכל לתמוך באותה הגישה כאשר היא ננקטת כלפי עמים אחרים. או כך לפחות מספרים לי.

סאבלימינל, בתגובה למצב בטחוני די דומה שבו שרויות שתי האומות הללו (זוהי אנלוגיה של אריק שרון, לא שלי), בוחר בלאומנות ובפטריוטיות. מאוד לא היפ הופ מצידו. כשפאבליק אנמי אמרו: "מאוחדים, אנו עומדים, כן, מפולגים אנו נופלים, ביחד – אנחנו יכולים לעמוד בראש מורם", הם התכוונו לעמידה שלהם כמיעו