פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      קורט קוביין - גיבור הרוקנרול האחרון

      ב-1991 מני אבירם היה בהופעה של נירוונה בלונדון. יותר מ-20 שנים עברו, והיום הוא מסכם בגעגוע: "אני אסיר תודה שזכיתי להיות שם, איתו, בלי הפרעות וצלילים של הודעות נכנסות"

      קורט קוביין (GettyImages)
      מעל כולם זרח "Nevermind" של נירוונה (ספק: אימג’בנק, Gettyimages)

      בקיץ 1989 עזבנו את קרית אונו ועברנו לגור בלונדון, במסגרת שליחות מהעבודה של אבא שלי. הייתי בן 15, והרגשתי שעולמי חרב עלי. הפרידות היו קשות והיה שם קר וזר וחדש מדי. אבל כמו שאמא ואבא הבטיחו, חודשים לא ארוכים חלפו וכבר הבנתי שזה הדבר הכי טוב שקרה לי. רצה הגורל לפצות אותי ושם אותי בזמן ובמקום האידילים לנעורים מופלאים, מטלטלים ובלתי נשכחים, שעיצבו את אישיותי המוזיקלית הגבולית והביאו אותי עד הלום. כשהגעתי, הבאתי איתי מישראל טעם מפוקפק שנע על הספקטרום שבין בון ג'ובי לפט שופ בויז. אני עומד מאחוריו לחלוטין עד היום, ובין הדברים הראשונים שעשיתי היה ללכת להופעות שלהם בוומבלי ארינה השם ייקום דמו, אבל לונדון שעל סף שנות התשעים הציעה כל כך הרבה יותר: היא היתה מרכז העולם המוזיקלי ואני הייתי נער שקיבל את המפתח לדלת הקסמים. חייתי מרביעי לרביעי, אז יצאו שבועוני המוזיקה "מלודי מייקר" תנצב"ה ו"אן.אם.אי" יבדל"א, שסיפרו לי את כל מה שרציתי לדעת על הדבר היחיד שעניין אותי (חוץ מ"סטאר טרק – הדור הבא" וקצת בנות): מוזיקה, או אם לדייק, רוקנרול. המגזינים האלה, ביחד עם "120 דקות" ו"הד-באנגרז בול" בMTV-, היו צינור המידע היחיד שאפשר לך לדעת הכל על מה שקורה בין מנצ'סטר ללונדון לניו יורק לעיר קטנה בשם סיאטל שפתאום הפכה קדושה לכל הדתות, ושלחו אותך בריצה לחנויות הדיסקים לרכוש כל דבר חדש שרק נשמע מעניין, ולטלפן למשרדי כרטיסים כדי להזמין כרטיסים לעוד ועוד הופעות, מקטנה ועד גדולה.

      נירוונה (AP)
      בזמנים שבהם אפשר היה לצלול באמת לעומקה של המוזיקה, להישטף בה ולתת לה להתרסק לך על הראש (ספק:AP)

      ואז הגיעה 1991, אולי השנה הכי גדולה בתולדות הרוק (לצד אלבומים פורצי דרך בז'אנרים אחרים, ביניהם של KLF, מאסיב אטאק, אלקטרוניק וסייפרס היל). הנה רשימה חלקית: "Loveless" של מיי בלאדי ולנטיין, האלבום השחור של מטאליקה, Screamadellica"" של פריימל סקרים, שני אלבומיUse Your Illusion" " של גאנז אנ' רוזס, ""Blood Sugar Sex Magic של רד הוט צ'ילי פפרז, "Trompe le Monde" של הפיקסיז, "Out of Time" של אר.אי.אם, "Badmotorfinger" של סאונדגארדן, טמפל אוף דה דוג, והאלבום שהפך לחבר הכי קרוב שלי אז, "Ten" של פרל ג'אם.

      אבל כמובן שמעל כולם זרח "Nevermind" של נירוונה, שיצא רשמית בספטמבר (ואז היה רק "רשמית" - למילים "דלף", "לינק" ו"הורדה" היו שימושים קונבנציונליים בהרבה). ההיסטריה התחילה עוד קודם, עם הטחינה של הקליפ של "smells like teen spirit". גם בשנה היסטורית היה ברור שיש כאן משהו אחר, שונה, גדול יותר, מהפכני. בניגוד מוחלט לרצונו, קורט קוביין נמשח למשיח, לנביא ולקדוש בו זמנית. משבוע לשבוע האגדה אולצה לספר את עצמה וגדלה למימדים מיתיים, כאלו שבסוף הובילו לסופה הטראגי והצפוי מראש. ליין סטאלי ואדי ודר, אליס אין צ'יינז ופרל ג'אם, יותר ריגשו אותי מוזיקלית, אבל נירוונה היתה הסיפור, ואז, שם בלונדון, התמסרנו לו בתשוקה.

      אחרי שבאוגוסט נירוונה עשתה גיחה חד פעמית לפסטיבל רדינג, בסוף נובמבר היא חזרה לסיבוב ההופעות הראשון שלה באנגליה. למרות הטירוף, הצלחנו לקנות כרטיסים להופעה היחידה בלונדון, ב-5 בדצמבר בקילבורן נשיונל בולרום, אולם בינוני בגודלו בצפון מערב העיר, נסיעת אוטובוס לא ארוכה מהבית בגולדרס גרין. יש לי זיכרונות מעומעמים מההופעה הזאת, כמו מרבות אחרות שבהן זכיתי להיות באותה תקופה. אני זוכר את הנסיעה לשם, את הירידה בתחנה וההליכה ברגל. אני זוכר איך המקום נראה, אני זוכר ששתיתי בירה, אני זוכר את החולצה שקניתי, שעדיין איתי אחרי כל אותן שנים, אני זוכר שמאד התרגשתי. אני לא זוכר את הפנים של קוביין, ולא את הביצועים של דייב גרול. לא זכרתי אם זו היתה הופעה מדהימה, אבל אז גיליתי שמישהו הקליט אותה ושהיא קיימת ביוטיוב. היא היתה הופעה מדהימה.

      אחרי ההופעה הזאת המשכתי הלאה. נירוונה ואני נשארנו יזיזים. שלוש שנים אחרי זה הייתי בצבא ו"In Utero" ליווה אותי בשנה הראשונה והבודדת. אני לא מצליח להיזכר איפה שמעתי את הבשורות על מותו של קוביין. הוא הפך לאל עוד בחייו, ולבן אלמוות אחריהם. קשה להעריך מה היה קורה אילו לא היה מת, אבל דבר אחד בטוח: הוא היה גיבור הרוקנרול האחרון. לא כי הוא היה הגדול והחשוב מכולם, ולא כי הוא מת (זה עזר כמובן), אלא כי שנים ספורות אחר כך, הטכנולוגיה שינתה הכל. הדמוקרטיזציה של המידע וההשטחה של העולם, לצד דברים נפלאים, הביאו עמן גם הרס: של התמימות ושל האפשרות להולדתן של אגדות חדשות. מסתורין וערפל הם מרכיבים קריטיים בהיווצרותם של מיתוסים, ומי שנולד לעולם שבו גוגל הוא כמו אוויר לנשימה - שלא לומר פייסבוק, ווטסאפ ואינסטגרם - לא יכול להבין את זה. כשהכל נגיש במרחק הקלקלה, הרומנטיקה מתה. "Nevermind" היה אלבום מושלם גם אם היה יוצא היום, אבל מהר מאד היה נזנח לטובת אלבום מושלם אחר שהיה מגיע מהר מדי ודוחק אותו הצדה, ולא מן הנמנע שהחפירות בחייהם של קורט וקורטני היו מטנפים את כל העסק טינוף מעולמות ג'יי זי וביונסה, שלא לומר קניה וקים. מעשיות רוקנרול קסומות לא בדיוק עשויות מהחומרים האלה.

      קוביין משמעותי בשבילי הרבה מעבר למוזיקה שלו, הוא פשוט הגיע בטיימינג קריטי והיה מבין אלו שעיצבו את הפלסטלינה שהייתי. אני אסיר תודה שזכיתי להיות שם, איתו, בזמן אמת, ושגם היד שלו ליוותה אותה בדרכים הקסומות של אותה תקופה. זה קרה בזמנים שבהם יכולת לצלול באמת לעומקה של המוזיקה, להישטף בה ולתת לה להתרסק לך על הראש, בלי הפרעות ובלי צלילים של הודעות נכנסות. ולזה אני מאד מאד מתגעגע.

      קורט קוביין (צילום מסך)
      הסטליסט של ההופעה בלונדון (צילום מסך)

      עשרים שנים בלעדיו - פרויקט מיוחד של וואלה! תרבות לזכרו של קורט קוביין