ביצוע: שרון קנטור ואלעד ליבמן
בשנות התשעים הגיע לארץ להופעה קרקס נודד של להקות קאברים: הכאילו דורז, הכאילו פינק פלויד והכאילו עוד מישהו שאני לא זוכרת. הכאילו פינק פלויד נקראו THE MACHINE. ואולי בגלל שלוק ושיק מלכתחילה לא היה מה שהביא מעריצים לפינק פלויד, הם לרגע לא ניסו להיראות כמו להקת-האם, רק להיות נאמנים למקור ולהישמע טוב יחסית. על אף הבוז העמוק והמוטעה, יש לומר - עלינו לנטות חסד לאמנים מבינינו שמוכנים למחול על האגו ולהיוותר אומנים בשורוק בלבד. ולמרות אותו בוז שרחשתי ללהקה ולז'אנר כולו, התיידדתי עם המתופף שלהם. בחור ניו יורקי חביב שפרט ללק המשוח על ציפורניו לא היה בו דבר שהסגיר את העובדה שהוא לא פשוט מתופף בלהקת קאברים של פינק פלויד. נדברנו להיפגש אם אגיע לניו יורק.
החלטתי לטוס לניו יורק. מ' היפה והנדיבה הזמינה את חברתי ואותי לישון אצלה בדירה שברחוב עשר, בין A לראשונה, מול או אולי ליד הכנסיה הגדולה האדמונית. רק כשהמונית נעצרה בלב האיסט וילג' הבנתי שלא בכל ניו יורק יש גורדי שחקים. היינו במקום הכי טוב שיש. מ' נתנה לנו את מיטת הקומתיים ואמרה שהיא וקווין יישנו על הרצפה. אחר כך היא ניגשה אלינו ואמרה בשקט שקווין בדיוק מנסה להיגמל מהרואין, לא בפעם הראשונה ושהוא לא יוצא מהבית. בימים הכל היה די בסדר. הלילות היו איומים, מזעזעים. מהקומה השניה של המיטה ראיתי את קווין מיטלטל בחושך על רצפת החדר, גופו נזרק, מקפץ ומוטח לרצפה באופן לא רצוני, כמו דג זהב מחוץ לאקווריום.
נפגשתי עם המתופף. לא לפני שנאלצתי לספוג עוד הופעה באורך מלא למעלה משעתיים - של "דה משין". We're just two lost souls swimming in a fish bowl. הוא חלק את חייו עם אמן דראג שענה לשם קבוקי וללוק המתאים. קבוקי היה סוג של סלב מקומי בעיקר משום שהשתתף בקליפ של ג'ורג' מייקל לצד אינספור דוגמנים אותנטיום אחרים, קנטאור אחד ועוגיות שוקולד צ'יפ ענקיות שמאיימות על העולם. שניהם השתייכו לקבוצת תיאטרון דראג מקומית שהתחייבה להעלות מדי שבוע בפירמיד שבאווניו A מחזה חדש פרי עטם ויהי מה, מה שחייב כמובן החזקת דפים ביד וטעויות לאין ספור. אלו היו כבר שנות ה-90, לא שנות ה-80 בניו יורק האלו שמספרים עליהם, אבל בעשרת הימים האלו ראיתי מספיק טירלול, פינים חשופים ואנשים שמחופשים לפודל כדרך חיים, כמו שכל חיי לילה רציניים באמת צריכים. בעיקר התאהבתי בנשים הגדולות האלו. שני מטר של פאייטים וגרוגרות וזיפים תחת פודרה ומארגנות המסיבות הטובות בעולם.
קניתי פלטפורמות ענקיות מפלסטיק מפוספס, שמלת מקסי שהוטלאה ממכנסי אדידס, מעיל פרווה מזויף עם כפתורי זהב ענקיים והעברתי את מרבית הערבים ב"מיט פקינג דיסטריקט". זכורה במיוחד מסיבת הנושא של "אליס בארץ הפלאות", בה הושמע במשך שעות אך ורק white rabbit של ג'פרסון איירופליין, כשעל הבמה מועלה מחזה בעיבוד חופשי שעיקרו מעשי סדום שהארנב מבצע באליס המסכנה.
בלילות קווין המשיך להתהפך על המזרון ולידו, נאנק כאילו גופו נקרע לגזרים. קולד טרקי.
ב-15 באפריל ישבתי על המיטה העליונה ועלעלתי ב"ווילג' וויס" בן כמה ימים. עשר שנים אחרי 1984, העולם עוד לא היה אורווליאני ומרושע כמובטח, וחדשות יכלו להגיע או לא להגיע אליך, בעיקר בחופשה שכולה טראש, גלאמור וחוסר תכנון. הסתבר שקורט קוביין מת לפני שבוע, התגלה על ידי החשמלאי. לא הרגשתי כלום. אני כמעט אף פעם לא מרגישה כלום על דברים כאלה, לפעמים אני חושבת משהו. זה לא נראה לי אישי, זה בתרבות. גם המוות הצפוי שלי לפעמים נראה לי יותר בתרבות מאשר אצלי, אז של מישהו שלא נגעתי בו אף פעם? הודעתי ליעל שנחה על המיטה התחתונה. בכרוניקות ראיתי שיש הופעה של מאדהאני, שעם כל הכבוד לדיסקו ופאייטים, היתה ועודנה אחת הלהקות האהובות עלי בכל הזמנים.
כמו שהעיד מארק ארם הסולן לפני כמה שנים: הגראנג' לא היה ממש גדול, או לא באמת מיתולוגי, לפני שקורט קוביין מת. ואכן, לא חשבנו שתהיה בעיה. ה"אירווינג פלאזה" היה גדול דיו בשביל להקה באמת מטונפת כמו מדהאני, ויום קודם לכן היתה אמורה להיות להם עוד הופעה בעיר. לא חשבתי במונחי שוק, במונחים של היצע של אמני גראנג' חיים לעומת ביקוש. הסתבר שמותו של קוביין ומותה של נירוונה, הפכו את מדהאני ליורשת המיידית והמבוקשת, אף שמוזיקלית הקשר ביניהן היה רופף למדי. (ואכן, הירושה הזו לא החזיקה יותר ממספר שבועות, שאחריהן חזרה מדהאני לגודלה הסביר) ההופעה הנוספת בוטלה מפאת כבוד המת, ולזו כל הכרטיסים אזלו. הספסרים שטיילו בין ההמון הצמא לגראנג' אותנטי ביקשו סכומים אסטרונומים תוך שהם קוראים "קורט קוביין מת, בואו לראות את מאדהאני" או שאולי דמיינתי.
לא קנינו. את מאדהאני ראיתי אחר כך בלונדון ובתל אביב. את המתופף לא ראיתי יותר אף פעם, גם לא כשגרתי בעיר. ביום האחרון שלנו קווין יצא סופסוף החוצה מהדירה. ישבנו בוושינגטון סקוור להסתכל על הסקייטרים. הוא נראה כמי שניצח את ההרואין ונהנה מהשמש כמו כל אחד אחר.
כמה חודשים אחר כך הוא מת.