חוק ההתיישנות
אלוהים, התחביב הצדקני החדש של כלי התקשורת לגבי ערוץ 10 ממש מתיש. לא שאני הייתי עושה משהו אחר אם הייתי במקומם אבל עדיין, זה מתיש. מתברר שעוד משתתף ריאליטי של ערוץ 10 הוא פושע לכאורה. הפעם מדובר באבי חזן מהריאליטי "עד סוף העולם". חזן, כך מתברר, היה מעורב בתאונת דרכים לפני, תחזיקו חזק, שלושים ואחת שנים. עכשיו, ברור שבני המשפחה שאיבדו את אביהם סבלו ועדיין סובלים. אבל מכאן ועד ליצירת דרמה בגלל אירוע שהתרחש, שוב, לפני שלושים ואחת שנים, נו שוין.
ובכל זאת, למה התחביב הצדקני הזה מתיש? כי יש כל כך הרבה תכניות ריאליטי באוויר/בהפקה שמבחינה סטטיסטית, ברור שמישהו עשה פעם משהו רע למישהו אחר. אי אפשר להתווכח עם מספרים. איפה צריך למתוח את הגבול? אונס? הטרדה מינית? תאונת דרכים? גניבה מחנות? לא, הגבול לא צריך להיות שם. הגבול צריך להיות במקום אחר לגמרי: בראש הקולקטיבי של צופי הטלוויזיה שצריכים להפנים שאף מתמודד ריאליטי לא צריך להפוך לגיבור תרבות. ברגע שחברי העם הנבחר יבינו שמתמודדי ריאליטי הם אנשים פשוטים, בדיוק כמוהם, הפדיסטל ייהרס ורף הציפיות יונמך. ואז לאף אחד לא יהיה אכפת מתאונת דרכים שהתרחשה לפני שלושים ואחת שנים.
אבל בחוץ שלכת
כמו התפרצות הרפס לפני ראיון עבודה, כך לוחות השידורים בחודש אפריל. פיאסקו אחד גדול. לא רק שהיהדות מאלצת את כולנו לחיות כמו חולי צליאק במשך שבועיים, היא גם גורמת לנו להפוך לאנשים העילאיים והמתנשאים שכולם אוהבים לשנוא. אתם יודעים למה אני מתכוון. כן, האנשים נטולי הטלוויזיה. אלה שיוצאים לבתי קפה בימי שישי בבוקר ומספרים שהם כבר ארבע שנים בלי טלוויזיה ומה זאת אומרת מה הם עושים בלי טלוויזיה הם מבלים זמן איכות עם המשפחה שלהם או עם חברים ובטח שהם גם קוראים ספרים טלוויזיה זה דבר נורא. האנשים האלה.
"זוג מנצח VIP", "היפה והחנון", "המערכת", "פלפלים צהובים", "מאסטר שף" ואפילו "משחקי השף" תוך ארבעה ימים הערוצים המסחריים עושים מכירת חיסול וסוגרים את החנות. רגע אחד אנחנו ממצמצים ולוחות השידורים של ערוץ 2 ו-10 הופכים לשממה ולבית גידול לסרטי דוקו שאף אחד לא ממש מתעניין בהם ושאם הם היו שווים משהו, הם מזמן היו משודרים ב-yes דוקו. טוב, וגם להופעות של שרית חדד בקיסריה. מהעשור הקודם. מישהו פעם חשב מה כל כך מיוחד בהופעות של שרית חדד בקיסריה? ולמה דווקא בקיסריה? מה רע בסתם הופעה בהיכל התרבות? ודי, כמה עוד הופעות של שרית חדד אנחנו יכולים לסבול? לא שההופעה של דודו אהרון (בקיסריה!) שמשודרת באופן קבע בחג השני היא משהו יותר טוב.
וזה קורה כל שנה. ובכל שנה נכתבים טקסטים על השממה הטלוויזיונית ובכל שנה נכתבים גם הסברים על הטקסטים על השממה הטלוויזיונית. אין צופים, אין מפרסמים ואין עתיד. ואין צופים כי אין תכנים ואין תכנים כי אין צופים. שחור הוא הביצה ותרנגולת החדש. זה לא שתכניות הריאליטי מהפיסקה הקודמת הן סוגה עילית. ממש לא. אבל הן המרכיב העיקרי בפריים טיים והיעלמותן מבשרת את תחילתה של תקופת היובש. מצד שני, מעבר לים מגיחים התותחים הגדולים שלגמרי אמורים להחזיק אותנו שפויים. "מד מן", "משחקי הכס" וכמובן העיבוד המסקרן ל"פארגו". כולן מגיעות ממש עכשיו ותודות למאבק בין HOT ו-yes הן מגיעות מתורגמות. בערוצים המסחריים מחליטים לוותר, כפי שקורה גם בארה"ב, בתקופת החגים? אין בעיה. אבל הקורוזיה במעמדם, בדיוק כפי שקורה גם בארה"ב, מתחילה לחלחל.
זהירות - ספוילר! סתם, לא באמת
הקורוזיה היא, בין היתר, גם מה שגרם ל"המתים המהלכים" לשבור את כל שיאי הרייטינג האפשריים למרות שהיא משודרת בכבלים בארה"ב. אבל תרשו לי רגע לא לדבר על המתים אלא עליכם, קוראים יקרים. השבוע, לא במסגרת הטור הזה, כתבתי טקסט על פרק הסיום של העונה הרביעית המעולה של "המתים המהלכים". ההפנייה שנתתי בפייסבוק לטקסט היתה "בשר (אדם) זה רצח". מפה לשם, התחלתי לקבל תגובות כמו "למה אתה מפרסם ספוילרים" ו"הייד". למען השם, מה לכל הרוחות חשבתם שזומבים אוכלים? ברור שההפנייה מתכתבת עם תוכן עתידי אפשרי של הסדרה אבל כשהיא מוגשת ככה, ללא כל הקשר, היא לא הורסת את חווית הצפייה. הרי לא סיפרתי לכם שבסוף האמא מתה נכון?