נהוג לומר כי ההתפתחויות האחרונות הובילו למשבר אמון חסר תקדים בין הציבור האמריקאי למשטר, אך האמת היא שהדבר קרה כבר בשנות השבעים, עוד הרבה לפני אדוארד סנודון. אז, מלחמת וייטנאם ופרשת ווטרגייט הובילו את אזרחי ארצות הברית להאמין כי גבעת הקפיטול אינה אלא קן של קנוניות אפלוליות וחסרות כל התחשבות בטובת קהל הבוחרים עצמו.
לכן, אין גם אמת באמירה השגורה עכשיו, לפיה "בית הקלפים" מביא לידי ביטוי איזושהי תפיסה מפוכחת מאי פעם לגבי איך שהדברים מתנהלים בוושינגטון. הרי גם את זה ראינו כבר לפני ארבעה עשורים, בשעה שאותה מלחמה שנויה במחלוקת ואותה שערוריית האזנות סתר הולידו בהוליווד ז'אנר חדש, שנודע כמותחני הפרנויה. מדובר היה, למשל, בסרטים בסדר הגודל של "כל אנשי הנשיא" ו"שלושת ימי הקונדור". שניהם בכיכובם של רוברט רדפורד; שניהם הציגו מציאות פוליטית שבה כוחות אפלים מושכים מאחורי הקלעים, מבלי לבחול באמצעים ובטח בלי לכבד את כללי המשחק הדמוקרטיים.
בזמנו, מותחנים אינטליגנטיים וכבדי משקל מסוג זה היו גולת הכותרת של העשייה בהוליווד, והקהל הבוגר היה נוהר לראות אותם. היום, כבר לא עושים יצירות שכאלה, והשוק נשלט בעיקר בידי להיטי גיבורי-על הפקות ענק עם הרבה יותר אפקטים מאשר בסרטי הפרנויה של פעם, וגם עם קהל הרבה יותר צעיר.
אך השינוי הזה, מהותי ככל שיהיה, לא אומר שהכל השתנה. המורשת האמנותית ובעיקר הביקורתית של סרטי הפרנויה עדיין קיימת ובועטת. כראיה לכך, הגיע בסוף השבוע האחרון "קפטן אמריקה: חייל החורף", המשכון של להיט הפעולה מבית התוצרת של מארוול, ולא צריך להתמחות בהיסטוריה של הקולנוע כדי להבחין שהוא בעצם גלגול של "כל אנשי הנשיא" ודומיו.
אז נכון, מצד אחד, זהו סרט גיבורי-על מן השורה. קפטן אמריקה כאן כמובן, לאחר שחזר מהקפאה ארוכה, ונאלץ להתמודד עם המציאות החדשה ועם איום על שלום העולם. גם סופר-הירוז אחרים עומדים בצדו מן הסתם, ובראשם דמותה של האלמנה השחורה בגילומה של סקרלט ג'והנסון. נוסף לכך, כנהוג אצל מארוול ובניגוד למותחנים משנות השבעים, יש בו כמות גדושה של סצינות פעולה עתירות אפקטים, וגם ממדים של פנטזיה.
אך אם נוריד מהגיבורים את החליפות וניקח מהם את כוחות-העל, נגלה כי ביסודו, "קפטן אמריקה" הוא מותחן פרנויה למהדרין. זה ניכר כבר מן הדימוי הפותח אותו אדם רץ על רקע גבעת הקפיטול, משהו שממש נראה כי נתלש מאותם מותחנים קלאסיים. בהמשך לכך, התסריט שכתבו בכישרון רב סטיבן מקפילי וכריסטופר מרקוס אינו מעמת את הגיבור עם חייזרים מפלצתיים או מדענים בעלי זרועות תמנון. תחת זאת, הוא נלחם ברשת נכלולית ואנושית לחלוטין המושכת בחוטים של וושינגטון במניפולטיביות ובשאפתנות שגורמות לפרנק אנדרווד להיראות כמו עסקן מוניציפלי זניח.
כתוצאה מכך, הממד הביקורתי של הסרט חתרני, מושחז ואמיץ פוליטית בדיוק כמו במותחנים של שנות השבעים. אם כל זה לא מספיק כדי להצדיק השוואות בינו ל"כל אנשי הנשיא" ו"שלושת ימי הקונדור", הרי שגם הכוכב של שני אלה נמצא כאן. אכן כך, באחד הליהוקים המפתיעים בדברי ימי להיטי גיבורי-העל העכשוויים, רוברט רדפורד בכבודו ובעצמו משחק פה. כיוון שאופי דמותו מכתיב את אחת התפניות העלילתיות החשובות בתסריט, אי אפשר להרחיב עליה יתר על המידה, אך יש לומר הליהוק מוסיף לתוצאה עוקץ ומעמיק עוד יותר את התבונה שלה.
מכל זה אין להבין חלילה כי "קפטן אמריקה" הוא סרט חמור סבר ושכלתני, שיאכזב את הילדים מלאי האדרנלין המעריצים את גיבורו. האחים ג'יי ואנתוני רוסו ביימו אותו בצורה שמשכילה רוב הזמן לשלב מחשבה ותנועה. כדוגמה לכך, אנו זוכים להתענג כאן על שתיים מסצינות הפעולה הטובות אי פעם בלהיטי מארוול. הראשונה שבהן מאפשרת לסמואל ל.ג'קסון להתפרע על המסך כפי שלא עשה מזמן, ובכלל, ההופעה שלו כאן היא חוויה המוכיחה מחדש באיזה שחקן גדול מדובר. בצדו, מצטיינים גם כריס אוונס כקפטן וסקרלט ג'והנסון כאלמנה השחורה. הם טובים לחוד ובעיקר ביחד המתח המיני וחילופי הדברים השנונים בונים ביניהם כימיה מושלמת. אין כמעט ספק שעוד נראה את השניים מככבים בצוותא בסרטים נוספים.
במותחן הפנטזיה עמוס הדמויות יש עוד שחקנים רבים שקצרה היריעה מלמנות את כולם, אך יהיה זה לא ראוי לשכוח שניים: אנתוני מקיי, שבתפקידו כפלקון אמור להיות לא יותר משולייתו לפרקים של הקפטן, אך מצליח להכניס מספיק אנרגיה לדמותו כדי להפוך אותה למשמעותית; וסבסטיאן סטאן, המגלם אותו חייל חורף מסתורי שבשמו נקרא הסרט, ועושה זאת בצורה מהפנטת המבטיחה כי השחקן לא יישאר אלמוני לאורך זמן.
אך בצד כל המעלות הללו, סובל "קפטן אמריקה" גם משלל
פגמים המונעים ממנו לממש את מלוא הפוטנציאל שלו. יש בו כמה רגעים ילדותיים, למשל מעמד שבו אחד הגיבורים מעיף מגג הבניין את אחד הנבלים בצורה שראויה יותר לסרטון מצויר של הלוני טונס. הרגעים הללו מתנגשים בטון הכללי וצורמים. נוסף לכך, התסריט מחורר פה ושם, נמרח בסופו של דבר יתר על המידה וגם מתפתה לפתרונות קלים מדי. מטרידה בעיקר הנטייה שלו לפתור הכל באמצעות היכולת של כמה מהדמויות לא למות לעולם, לא משנה מה קורה להן. דופי נוסף הוא התצוגה של רדפורד: עצם הליהוק שלו היה הברקה, ודי בנוכחותו כדי להוסיף מטען, אבל ההופעה מתונה למדי, חסרת ארס ודינמיות, ולמען האמת לא נראה כי השחקן נלהב ממנה במיוחד או עושה מאמץ כלשהו.
אך למרות החסרונות ואף שאינו מושלם, "קפטן אמריקה: חייל החורף" הוא עדיין מן התוצרים המשובחים של מארוול, אחד מסרטי גיבורי-העל הטובים של השנים האחרונות ובעיקר היצירה הפוליטית הכי מרתקת שנראתה על המסך הגדול זה מכבר.
נהוג לזלזל בהפקות ענק המבוססת על קומיקס, אבל העובדות מדברות בעד עצמן: בשעה שאף אחד מן המועמדים לאוסקר השנה לא טרחו להתעסק במה שקורה בוושינגטון, באה דווקא פנטזיית האקשן הקלילה והמסחרית לכאורה ועושה זאת בצורה שרבים מן הקולנוענים האמיצים לכאורה בהוליווד יכולים כרגע רק לקנא בה.
כשנודע על הליהוק של רוברט רדפורד, הדבר נתפס כקוריוז, והמחשבה היתה שהופעתו כאן תיזכר כהערת שוליים בחייו. כעת, מתברר כי "קפטן אמריקה" יירשם דווקא כאחת מן היצירות המעניינות בקריירה המפוארת של הסמל ההוליוודי אולי לא לחלוטין באותה רמה של "כל אנשי הנשיא", אבל בהחלט ראוי להיות מוזכר איתו באותה נשימה. אז למרות כל החרדות מפני השינויים בעולמנו, בסופו של דבר, הכל כפי שהיה לפני ארבעים שנה: וושינגטון עדיין מושחתת והוליווד עדיין עושה סרטים טובים. אפשר להירגע.