מצדיעים לסולן להקת נירוונה

מיוחד: קורט קוביין - גאון מוזיקלי או בעל כשרון סביר?

"נכון שקוביין בטח התאבד בגלל שההרואין אכל לו את המוח, אבל בא לי להגיד שהוא התאבד כי הוא לא יכול היה לחיות עם הידיעה שהתהילה שלו גדולה מהכשרון שלו". דיאלוג חופשי

שרון קנטור ואלעד ליבמן
06/04/2014
יח"צ - חד פעמי

אלעד ליבמן ושרון קנטור בשיחה חופשית על קורט קוביין

עוד בוואלה!

עד כמה חשובה התדמית להצלחה האישית?

מערכת וואלה! בשיתוף מאיה נוטקוביץ'

ל: אני הולך בתור ילד בן 12 לקנות את "In Utero" בחנות דיסקים מפוקפקת וכנראה פיראטית בנאות רחל שבחולון, והמוכרת בחנות נועצת בי מבט חודר ומבולבל ושואלת "אתה בטוח שזה מה שאתה רוצה? זה לא דיסק לילדים". הלוואי שהייתי זוכר מה השבתי לה אבל עובדה שחזרתי הביתה עם הדיסק ביד, ואחרי זה חרשתי עליו שבועיים. אני חושב שעד היום יש משהו באלבום הזה, פרוע, מבולבל ופרום כמו שהוא, עם ההפקה של אלביני, שנוגע בי יותר מאשר הלכידות המלוטשת והבוטץ' ויגית של "נוורמיינד".

ק: אז שנינו מתכחשים ל"נווורמיינד", דווקאיסטים. אני כמובן מעדיפה את "בליץ'". נכון שקוביין בטח התאבד בגלל שההרואין אכל לו את המוח, אבל בא לי להגיד שהוא התאבד כי הוא היה אחרון האנשים הסבירים ולא יכול היה לחיות עם הידיעה שהתהילה שלו גדולה מהכשרון שלו. הוא עצמו, הפרסונה שלו, לא התאימה לתפיסת העולם התמימה שלו. כמובן שבזה הוא נוגד את כל תרבות הפופ העכשווית שבנויה על תהילה שגדולה מכשרון או לא תלויה בו כלל. כלומר, הטענה שלי זה שהוא היה מודרניסט – מאמין בסולם ערכים ברור של טוב ורע, ובטח טוב יותר וטוב פחות - בעל כשרון סביר בעולם פוסט מודרני שאמר שהוא ענק.

לא יכול היה לחיות עם הידיעה שהתהילה שלו גדולה מהכשרון שלו. קורט קוביין(צילום: GettyImages)

ל: יש לי הרבה מה לומר בשבחי הדווקאיזם. במישור האובייקטיבי, משהו שיותר מדי אנשים אוהבים חייב להדליק אצלך איזושהי נורת אזהרה לדעתי. גם קורט קוביין הבין באיזשהו מקום אינטואיטיבי עמוק שאם עשרה מיליון איש ועשרים מיליון איש ושלושים מיליון איש אוהבים את השירים של בצורה כזו זה רק יכול להיות בגלל שהם לא באמת מבינים אותם ואותו עד הסוף, כי אין דבר כזה רגע פרטי שאתה חולק עם שלושים מיליון איש. והדיסוננס הזה בין להיות נערץ על ידי ההמון אבל להישאר לא מובן לחלוטין, ולדעת שהדבר הזה שהם מעריצים הוא לא באמת אתה, שבעצם נשארת הילד הדחוי שאף פעם לא מצא את המקום שלו בעולם - זו ידיעה שקשה להשלים איתה כשאתה בחור מסוכסך עם עצמו עם חברים רעים והרבה יותר מדי סמים.

ק: מתברר שזו אמירה די מקובלת, הנה היא בניסוח של אביב מארק ב"עשור להתאבדותו", כלומר לפני עשור: "מאז ג'ון לנון אף אחד לא הגיע לרמת המושלמות של שירי רוק שהוא הגיע אליהם, ולא רק בכתיבה אלא גם בליינים של הגיטרה, בשירה המצמררת, באישיות, בפרפורמנס, בהרגשה שכל שיר קורה עכשיו, בהווה הכי קריטי, שאין מחר, שיש עכשיו 100%, ושאתה שם או שאתה לא שם". ושי להב אמר אז: "הוא היה מהגאונים שבאים פעם ב-20 שנה, יהלום בפני עצמו שלא דומה לשום דבר אחר, שכותב טקסט מופרע לחלוטין, עם שירה והופעה הכי fresh שיש בעולם. ומה שאני אומרת, זה שמעולם לא הרגשתי ככה לגבי נירוונה או לגבי קורט קוביין. זה היה לי בארד מדי, יסלח לי אלוהים. אני מקשיבה עכשיו, ועדין חשה אותו דבר. אני חושבת שזה ממש משהו במהלכי האקורדים שאני לא אוהבת, אין ספק שהוא מאוד נוכח, עם זה קשה להתווכח. אבל כל השאר, נו... יאללה תאכל אותי!

הסולואים שלו ענקיים וגם היה לו טעם נהדר, כמו שמלמד האנפלאגד(צילום: GettyImages)

ל: וואו, איך להתחיל? קודם כל, השירים של קוביין רחוקים מלהיות ?מושלמים?, ובכלל לא ברור לי מה ההגדרה של שלמות פה, זה לא יכול היה לעבוד אם זה היה מושלם. אם כבר חלק מהעוצמה של השירים של קוביין הוא שמדובר בכישרון אינטואיטיבי מתפרץ, אינסטינקט טבעי לליינים, להוקים ולעיבוד. השירים של נירוונה, שהם תמיד על העוקם ותמיד יש בהם משהו משונה ולא שגרתי גם כשנדמה שזה שיר פאנק סטנדרטי, הם מצד אחד המנוניים כמעט, אבל מצד שני מרגישים כמו איזו הצצה אינטימית לנפש מעורערת. מבחינת כתיבה הם תמיד הרגישו לי גולמיים להחריד, זה החן שלהם. אז זה המתח הדיכוטומי פה, מצד אחד קוביין הוא דמות שוליים אמיתית והוא מביא את כל זה לשירים, אבל מצד שני הייתה לו רגישות די מפותחת לפופ, והשירים נשארים תמיד נגישים. הצירוף הזה שמאפשר לאנשים להרגיש שלוקחים אותם אל הקצה, אבל יש בו משהו תמים ונגיש, יחד עם הגנריות של תסכול הנעורים של קוביין, שמאפשרת לכל אדם ביקום בערך להשליך את התסביכים והטירוף שלו על השירים, הם סוד הקסם של נירוונה מבחינתי. כשאומרים על "טין ספיריט" שהוא המנון של דור שלם, זה הביטוי השלם לכל הדברים האלה. לגבי מה שאת אומרת, אני מאוד מזדהה, ואני חושב שזה מאוד נכון לגשת לפענוח תופעת נירוונה וקורט קוביין קודם כל דרך המוזיקה ולא דרך ?הרגשות? או פרטים היסטוריוגרפיים. לקוביין יש שפה הרמונית משלו שהיא מאוד מאוד מוגדרת, בסיסית אבל אפקטיבית. זה למעשה לדעתי חלק מפתח מהנגישות של השירים - מכיוון שיש לו שפה שהיא חלופית למה שמקובל בפופ (לרוב גרסה מפושטת עד דביליות של הרמוניה מערבית מסורתית), אבל מצד שני מספיק פשוטה וברורה בשביל שהאוזן שלך לומדת להבין אותה ויש בה היגיון, ויש בזה משהו מאוד מושך. בעיקרון זה מבוסס כמעט בלעדית על פראזות אקורדיות בטונים שלמים וצעדים של טרצות. "In Bloom" ו-"Verse chorus verse" הן דוגמאות טובות לדרך שבה הרמוניה עובדת בשירים של קוביין: מצד אחד זה כל הזמן מטייל על קו המתאר של איך שאנחנו מצפים ששיר יעבוד אבל מצד שני זה אף פעם לא ?נכון? כי אין שום היגיון סולמי למעברים שלו. אבל אז תמיד מגיע הפזמון ובפזמון יש מספיק זכר לפונקציונליות כדי שזה יישמע פתאום כמו נצחון. מדהים אותי שאחרי מאה שנות מוזיקה מודרנית, אנחנו עדיין עבדים לדיקטטורה הסולמית, וכשבא מישהו ושובר את זה בצורה מושכלת, זה כל כך אפקטיבי כתוצאה מכך.

אז בגלל שזה כל כך ספציפי ומוגדר, אם אתה לא אוהב את זה אתה פשוט לא אוהב את זה (אני מתנודד בין לאהוב את זה לבין ההרגשה שזה ברברי קצת מדי בשבילי). לזכותו של קוביין - הסולואים שלו ענקיים בעיניי. וגם היה לו טעם נהדר, כמו שמלמד האנפלאגד.

ק: מסכימה איתך בשתי האחרונות. לגמרי.

הרמוניה של זרות. אם הסולם הוא בית, השירים של קוביין הם שירים בלי בית(צילום: GettyImages)

ל: אגב, בהקשר הזה מעניין לחשוב על למה קוביין כיסה דווקא את "The Man Who Sold the World". התשובה היא התמה של המילים מחד, אולי, אבל אני מהמר שזה בגלל שפראזת המפתח בפזמון ("who knows, not me, I never lost control") השבירה ההרמונית שם ממי מז?ור לדו מז?ור ואז משם ללה במול מז?ור (טרצות גדולות) היא לגמרי בשפה של קוביין עצמו. זה גם מתחבר לזרות שמשתקפת במילים. אולי זה המפתח בלהבין את ההרמוניה של קוביין. הרמוניה של זרות. כי אם הסולם הוא בית, השירים של קוביין הם שירים בלי בית.

ק: מארק ארם ממדהאני אמר לפני כמה שנים שהגראנג' לא היה כ"כ גדול לפני שקוביין התאבד, אני מניחה שהוא התכוון ל"איקוני", כי הרי מכירות היו גם קודם. אבל התאבדות – אקט לא אופנתי בפופ - היא נכס שלא יסולא בפז למיתולוגיה. מעבר לכך, אני חושבת שבייחוד לגבי נירוונה והגראנג' בכלל, משהו בז'אנר הזה שמריח כולו מרוח נעורים, יושב באמת בול על התאבדות, שגם בה יש הרי משהו ילדותי, דווקאיסטי, שובר כלים. ההתאבדות הזו היתה חותמת האותנטיות של הגראנג' בכלל ושל נירוונה בפרט.

ל: הגראנג? היה הצלחה מסחררת בשנים 1992-1994 טרם התאבדותו של קוביין. הרי אלה היו השנים של הקרוסאובר הגדול בין השוליים למיינסטרים. ההתאבדות של קוביין אכן שירתה תפקיד ביצירת המיתולוגיה, אבל ממרום 2014 אני לא יודע עד כמה קוביין החזיק בתור אייקון. זה חלקית נובע מזה שאני לא בטוח עד כמה המוזיקה של נירוונה שורדת את מבחן הזמן. הרבה מהסאונד האייקוני שלהם נשמע נורא מיושן בעיני היום, בטח בהשוואה לאלבומים אחרים מהתקופה וחבר?ה כמו פייבמנט וGuided by Voices- וBuilt to Spill וסבדו וכו? (אבל אין ספק שאני מוטה מבחינת ההעדפות האסתטיות שלי).

לא בטוח עד כמה המוזיקה של נירוונה שורדת את מבחן הזמן(צילום: GettyImages)

ק: אני לא יודעת מה קורה ב-2014, אבל נכון ל"פורום גראנג'" בעשור הקודם קוביין עוד בער אצל הנוער:

"כשאמא מזמזמת מאדהני/ ‏מאת illusionist catfish‏

אני רוצה להעלות בפניכם תופעה שמתחילה להפריע לי בצורה משמעותית. אולי גם אתם נתקלתם בה. מדובר בסיטואציה הבאה: אתה בתמימותך מסתובב בבית בשעמום ופתאום מגיע לאזניך קולה של אמא. אמא שוב מדמיינת שהיא זמרת מפורסמת ומזמזמת ניגון ישן. אך אבוי! פתאום אתה קולט שאין זה ניגון ישן! זה שיר שהיא שמעה מהחדר שלך! שלום. קוראים לי שירה ואמא שלי שומעת גראנג´("אנחנו אוהבים אותך שירה!"). כשהיא מתעניינת בפינק פלויד או בלד זפלין אני מחמיאה לה על הטעם המוזיקלי המשובח. כשהיא שמה דיסק של הביטלס אני משתדלת להיות מנומסת כשאני מסרבת לרקוד איתה. אם היא פותחת את הדלת של החדר כשאני שומעת רדיוהד בשביל גם לשמוע - אין לי בעיה עם זה, שתהנה. אבל כשהיא מזמזמת שירים של הפיקסיס בעודה עושה דברים של מבוגרים כמו לסדר, לבשל, לעבור על החשבונות, זה כבר מעוות! כשהיא מתאהבת באדי וודר(!) ושרה את "i am mine" (והיא טועה במילים גוד דאמט!!!) זה כבר פלישה לפרטיות. הכי מרגיז אותי כשהיא שרה נירוונה. כי נירוונה זה הדבר הכי ילדותי והכי נעורי שלי. והיא באה והופכת לי הכל! ועכשיו כל פעם שאני שומעת "you know you´re right" הקול שלה מהדהד בראשי:
"heeeeeeeeey you know you´re right..." מה דעתכם? ההורים שלכם גם לפעמים מתנהגים כמו לורליי מבנות גילמור? זה לפעמים עובר כל גבול? מה אתם עושים? איך גורמים לה להפסיק לשיר בלי להגיד: "תפסיקי לגנוב לי את המוזיקה יא זקנה אחת!!!".

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

+
בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully