ההצגה "דג מוסר" בתיאטרון הקאמרי היא תוצאה של שיתוף פעולה חדש בין הבמאית המנוסה עדנה מזי"א והכותבת השנונה מירי חנוך, שזה לה מחזה ביכורים. על פי אתר התיאטרון, מדובר ב"קומדיה ביקורתית". עושה רושם שיוצרות ההצגה התמקדו בעיקר בחלקה הראשון של ההגדרה - ואכן עמדו במשימתן - שכן הקהל צוחק. חלקה השני של ההגדרה, יחד עם פתיחת המחזה, מציעים הבטחה לשאלות אמיתיות ורלבנטיות שלמרבה הצער נותרות לא מטופלות.
לפני הכל האמת צריכה להיאמר, שכן "דג מוסר" כלל אינו מחזה כי אם מערכון טלוויזיוני קליל שיצא משליטה. ראשית, הוא איננו מחזיק את תשעים דקותיו ועלילתו הפשוטה מדי נשענת על רגע קומי אחד שנמתח ונמתח ללא הצדקה וללא התקדמות. שנית, לא ברור מדוע היצירה עולה דווקא על במת תיאטרון, שכן המדיום כלל אינו תומך בה, אלא מעכב אותה ומפריע לה. שלישית, הפער שבין היומרה לביצוע לא מתמלא בבידור מהנה, או בהומור משובח, כך שגם כקומדיה מדובר בהצגה בינונית.
העלילה נפתחת בתאונה מצערת בה נופלת אל מותה עובדת זרה ולא חוקית בחצר בית משפחת קרני. מרגע זה ועד לתום ההצגה, אם המשפחה (אורלי זילברשץ) עסוקה בהסתרת הגופה ובניסיון להפנות את תשומת הלב המשפחתית לבת המצווה של בתה הצעירה (לורן סביר). מלבד זה, מבחינה עלילתית, לא קורה דבר מראשית ועד סוף והכל עומד במקום, כשהדמויות כולן מוכפפות אך ורק לפאנץ' הבא: גיל פרנק מנמיך פרופיל כאב המשפחה, העו"ד עו?די, שמעביר זמנו באוננות טלפונית, כאילו אין אינטרנט בעולם; מעבר לקו נמצאת בתו הבכורה אורה-לי, (טל בלנקשטיין), על תקן "הרו?חנית" המאוסה שמשלימה שעות כנערת טלפון; שירי גדני מבליחה כשכנה המונית ומיותרת ונועה שכטר היא פקחית המזכירה שיש חוק וסדר, מבלי שתשפיע על המהלך כלל. הבן "בן" מלווה את העלילה כדמות מוסרנית וטרחנית, שיואב רוטמן מפתיע בניסיון אבוד להפיח בה מעט עניין. בכוחות על, זילברשץ סוחבת על גבה את התרמיל הכבד והריק הזה, ובאין שום התפתחות דרמטית, או בימתית, היא נאלצת למלא את הבדיחות החלולות בנוכחות משחקית שנופלת לצעקנות והגזמה.
ככל שהזמן נוקף, ואנו בחצר, הולכים וגדלים סימני השאלה: מה הם ומי הם מושאי הביקורת אליהם מכוונת ההצגה? היחס לעובדים הזרים? מקומו של האחר בחברה? מעמדו של החוק? מה מסמל דג המוסר שצולה האם? אף אחת מהשאלות לא מקבלת תשובה רצינית, על אף שכולן לכאורה מוצבות לבחינה. יומרת הביקורת מוטלת על הבמה ככלי שאין חפץ בו, ממש כמו העובדת הזרה "מרסי", שגופתה האומללה מונחת מול הקהל כשליש מההצגה משל היתה חלק מהתפאורה. הדבר מקבל משנה תוקף כשמגלים שעורכי התוכניה כלל לא טרחו לציין את שם השחקנית המגלמת אותה, שהרי היא רק ממלאת פה פונקציה.
הנקודה המרגיזה, אם כן, איננה הטרוניה הרגילה סביב בידור זול כי אם היומרה לביקורת ולדיון רלבנטי הנדחקת לשולי הבמה ונותרת ככותרת-משנה מטעה להצגה. הבימוי, (בסיוע של פסקול אילוסטרטיבי הלקוח מעולם הסיטקום), מכוון את הקהל לתגובות אוטומטיות ובזאת מעקר אצלו כל פוטנציאל למשקע ממשי, בייחוד אם השאיפה המוצהרת היא לדיון אמיתי בשאלות של ערכים ו"מוסר".
ההצגה "דג מוסר" מציגה בתיאטרון הקאמרי