ודווקא עם הזמן, אפשר היה ללמוד לחבב את "משחקי השף" שבאה עם סכין בין השיניים וטישו בשביל מאיר אדוני. אפשר היה להתרגל לצורה הקצת משונה שלה, לאולפן שתמיד נראה לא מואר מספיק; לסט ההיפר דרמטי של השיפוט, עם הפס הנע האיטי בעולם וכל הנירוסטה שדוקרת את העיניים בבוהק. אפילו ההנחיה (זה מה שקורה שם? מאוד קשה לשים את האצבע על איזו מיומנות זה בא לחקות) של מירי בוהדנה לא מעצבנת עד כדי כיבוי הטלוויזיה. ולמה "דווקא"? כי "משחקי השף" התחילה באיזו יומרה להמציא גלגל, בזמן שלידה יש ערימה של גלגלים שנוסעים יופי. ועוד למה "דווקא"? כי פרק הגמר שלה גסס תחת מעטה ריאליטי רקוב ואיבד את הפריכות. ועוד דברים שאומרים על משהו שהיה ראוי למאכל ואז נזנח עד שהפך לאיכס.
"משחקי השף" מיצבה את עצמה תוך כמה פרקים כגרסת "מאסטר שף" לחובבי משמעת צבאית ובישול גורמה. הפקודות של אסף גרניט, טון המד"כית הטבעי של בוהדנה, החלוקה ליחידות מובחרות והשיסוי חסר הרחמים זה בזה, הפכו את כל העסק לתוסס יותר מסוכריות קופצות בכוס קוקה קולה, ועוד דימויים מולקולריים. נחמד היה לראות שלא כל תחום שישראלים מגיעים אליו הופך לגבעת חלפון; נחמד היה לראות מתמודדים עם רעל בעיניים, בעיקר אל מול עונה מנומנמת ועצלה של "מאסטר שף" שמדי פעם פיהקה "מה? תחרות? אבל כולנו ביג פאמילי פה באולפן לעברית".
אז מ"משחקי השף" היה אולי קשה עד בלתי אפשרי להוציא איזו השראה לגיוון הצלי של שבת, אלא אם כן תעשו ממנו ספירות ותקרישו אותו באגר אגר אלוהים ישמור, כמה שזה כיף לומר אגר אגר, אגר אגר. מצד שני, אף אחד לא יכול היה לפלס את דרכו לגמר עם קציצות ועוד קציצות ברוטב נשמאמי. "משחקי השף" היא המגרש של הגדולים ממש, למעשה אם השופט היחידי בה היה רק אסף גרניט, היא היתה הדבר הכי דומה ל"מטבחי הגיהנום" שיצא מהטלוויזיה הישראלית. ואולי אפילו היינו שוכחים את ניסיון החיקוי המביך שלה עם עזרא קדם.
נקודת החוזק של "משחקי השף" היתה העובדה שלא מדובר בבשלנים ביתיים שיש להם אחלה רוטב לעוף צלוי עם תפוחי אדמה. מדובר במתמודדים שסופרים כוכבי מישלן בשמיים ויחד הגיעו עם ניסיון מצטבר של עשרות רבות של שנות ניסיון; ולמומחים בתחומם וכאלו ששואפים לשם, אין מה לבזבז זמן עם משימות זכרונות, קשקושי בית אמא ועוד דברים שיפים לדינמיקות קבוצתיות ול"מאסטר שף". במקומות ש"משחקי השף" גלשה למחוזות השכשוך הרגשי ב"קולה של אמא", מאיר אדוני התמוסס לשלולית קונסומה מרוב דמעות ומושיק רוט החליף עוד זוג משקפיים - אסף גרניט בעט באיזה פח. לא שלבעוט זה נערץ, אבל לפחות זה לא שוב שפים מלוחלחי עיניים שלהם כל בצלצל נושא מזכרת.
אבל אדם אחד קריזיונר ומקצועי לא יכול להילחם במנגנון גדול ממנו, ול"משחקי השף" יש קודם כל את המנגנון שמפיח נשימה מלאכותית בריאליטי, ורק אחר כך את הגורמה. ככה מדברים על האמא של המתמודדים בזמן שצריך לדבר על האוכל. מדברים על הרגש והגעגועים שאפשר לטעום, בזמן שצריך לדבר על אוכל. מדברים על "אלו שנשארו בבית וזה הכל בשבילם" בזמן שצריך-לדבר-לכל-הרוחות-על-האוכל. כי אי אפשר לסנתז רגש, לא משנה כמה פעמים תכניסו את השיר הזה שהפך קודם לרינגטון ואז לפרסומת ואז יצא מכל החורים, ובסוף הגיע לתוך העריכה המוזיקלית של "משחקי השף" אי אפשר וגם לא צריך.
החיבור הלא מתחבר הזה הפך את החלק הראשון של הגמר עד שנפרדנו מאבירם חיוקה לבלתי נסבל, איטי ודביק יותר מגלוקוזה. אחרי שהועבר הילוך, נפרדנו גם מלירן גרודה ושני הפיינליסטים אסף סרי ומאיה קליין פיקדו על חבריהם לצוות לקראת ארוחות הגמר שלהם, התוכנית נזכרה מי היא, אבל אולי זה כבר היה מאוחר מדי. "משחקי השף" זגזגה כל העונה בין הניסיון להיות המיוחדת של השכבה לניסיון להיות מקובלת. בסופו של דבר אנדרדוגים צריכים זהות; וככל שהיא תהיה אדג'ית ומעניינת יותר כך ייטב להם. מול "מאסטר שף", הדודה השמנמנה וטובת הסבר מהאגודה למען החייל, ל"משחקי השף" אין עדיין פייט של ממש. אבל היא בהחלט יכולה להתחיל בלהחליט מה ומי היא, ואיך היא גוזרת את חבל הטבור הקצר והמגביל שמחבר אותה לאמא הגדולה והמכבידה של הריאליטי.
מה אתם חשבתם על הגמר של "משחקי השף"? ספרו לנו בפייסבוק