שיר השירים שלנו יותר מרגש

אני עצמי אמנם לא הולך לבתי כנסת. אני לא אוהב את ההפרדה בין גברים לנשים ואני לא אוהב את חיוב הכיפות ואני לא אוהב את משך התפילות הארוך מדי, וככלל, אני לא אוהב את הכפייה הרבנית, מכל הסוגים. אבל ברור שיש חמדות גדולות בדבר הזה שנקרא בתי כנסת, וכמה ממשוררינו וזמרינו הטובים ביותר באו משם, מן הניגון ומן התפילה.

והנה, בפסח (בגלל האביב והאהבה, כי הנה הסתיו עבר הגשם חלף הלך לו) קוראים כידוע בבתי הכנסת את שיר השירים המקסים, ללא ספק אחד משירי האהבה היפים ביותר שנכתבו אי פעם. קשה לא להרגיש ממש את טעם נשיקות האהבה כשמתחילים לקרוא: "יישקני מנשיקות פיהו כי טובים דודיך מיין". אשרי הקוראים בשיר השירים בפסח.

אבל לנו יש שיר שירים חדש משלנו, העשוי משורות האהבה הכי נפלאות בשירה הישראלית – מ"פגישה, חצי פגישה/ מבט אחד מהיר" של רחל, דרך "כי סערת עליי לנצח אנגנך" של אלתרמן ועד ל"יפיופה, בואי אלי, תני לי נשיקה על השפתיים" – כן כן, גם זה – והרצף הזה, שכולו משוררים וזמרים, משוררות וזמרות – לא פחות יפה משיר השירים התנ"כי, ואולי אפילו יותר מרגש ממנו. כי אלה הם חיינו כאן ועכשיו במהלך מאה שנות השירה הישראלית. הנה כמה משורות האהבה האלה (ובסוגריים הערות קצרצרות).

השורות:

"היא יושבה לחלון וסורקה שערה / בעיניכם היא פרוצה ובעיני היא ברה" (ביאליק ואריק איינשטיין בשיר נגד הדרת נשים ונגד "שיער באשה ערווה" ובעד האהבה והחופש).

"ב??ד??לו?ל פתע מעיין הלהטים המתוקים / הועמו כתפיה נוכריות-ערומות / רק דוק זוה?ר ה?ליט עיניה החומות / כזוהר הנמתח בחלומות עמוקים" (יעקב שטיינברג, בשיר אחרי אורגזמה).

"לפני שערייך ליבנת השמלות / אעמוד נבוך" (דוד פוגל, נבוך מול "ציצייך הרכים" ואינו נוגע).

"יען עוד אורבה אני / תחת אקליפטים חמים - / טרופת אהבה" (אסתר ראב, המשוררת הארצישראלית, כשהאהבה עוד התקיימה תחת אקליפטוסים חמים).

"תשוקתי אלייך ואל?י גנ?ך? / ואל?י גופי סחרחר, אובד ידיים" (אלתרמן על האהבה שמנהלת אותנו, לא אנחנו אותה).

"יש חלום-נשיקה מתאדה ועולה .. לא אלינו" (לאה גולדברג על עצמה ועל הנשים שהאהבה מדלגת עליהן).

"א?ת?? רו?ח?פ?ה כ??צ??ל / את לו?ק?ק?ה כ??נ??ח?ל / את תלחכי ב??כ??ל, בכל אשר יאהב" (יונתן רטוש, על מישהי שמלקקת ועוד כמה דברים).

"רק אותה אהבה ענייה וסוררת / באותו מעילון עם אותו ציץ הוורד" (אלכסדנר פן מתגעגע לאהבה שהביאה פורענות, כי היה "רע לתפארת").

"עת דרך הזגוגית נשפכה שקיעה צפונית, אפרסקית / וראיתי את ג'ני / מפריחה לי / כ??פ?ר?י דבריה השלווים" (גבריאל פרייל , המשורר היהודי-אמריקאי, יושב בבית קפה בניו-יורק ומאוהב, וה"שקיעה הצפונית והאפרסקית" רומזת לנו שגם היא, ג'ני, צפונית ואפרסקית).

"אל תיתנני ללכת. אני כל כך שיכור ממילותייך-בר" (אמיר גלבע מאוהב ומוקסם, ולא רוצה ללכת ממנה).

"אחר כך פתחה מעט / את עצמות הבריח / שיוכל להריח / את ריח ליבה" (יהודה עמיחי מתאהב במלכת שבא).

"אני שקעתי ואני נמוגותי / לא, כי אל האוקיינוס טובעתי / שם אהב אותי איש / לא הותיר לי ציפורן" (דליה רביקוביץ טובעת באהבה).

"כי מרוב שאהבתי אות?ך? לא יכולתי לומר ל?ך? / לא יכולתי לומר ל?ך? מרוב שאהבתי אות?ך?" (דוד אבידן, שלא היה ידוע כביישן בחייו, על הקושי לגלות אהבה).

"הייתה לנו שעה של חסד בה היינו שנינו / שלווים ונשכחים כצמד שעונים אשר עמדו מ?ל??כ?ת" (אריה סיון מזכיר לנו שהאהבה עוצרת את הזמן והיא מחוץ לזמן).

"יירד גשם ברחש אשה מתפשטת" (אורי ברנשטיין. שומעים את הקול?).

"'איכר', קראת לי, עוד לא נשקתי ת??נו?ך? עם עגיל, / ידי לא נגעה בבשר ענוג של אשה מטופחת / כזאת שאצלה ניתן לאכול מן התחת. / הייתי כמו איש צמחוני שהיה רגיל / כל חייו לתפריט של שקדים ואגוזי אדמה – יצאת? להשתין, חזר?ת??, וניצב?ת?? לעינ?י ערומה / כמו איילה שלמה על קרניה מוגשת בטס זהב" (אהרן שבתאי מגלה את המין המאוהב, בזיון הראשון עם זיוה. לא "אגוזי אדמה", בשר).

"ידידתי שועל יפהפה, חתול / מסודר, הקירות מאדימים ליופיה" (מאיה בז'רנו. רק הקירות מאדימים ליופיה?).

"האם בסוף אכיר / את האיש שבקיר" (אגי משעול מייחלת).

"כשהייתי מתחבאה בלב הפירמידה השחורה / לא הייתי פותחת לאיש" (אסתר מור סוגרת פותחת).

"קרה זיון קורע לב / ובכל זאת לא הצליחו" (סמדר הרצפלד על אנשים נואשים לאהבה. זה לא תמיד מצליח).

"שיעור באהבה מדרגה ראשונה / מי א?ת מי תקף במרץ ומי נדחק להגנה" (רפי ירדני לפני שהתאבד).

"שני חדרים בפלורנטין: א?ינ?י ו?א?ת??" (שחר-מריו מרדכי על אהבה אחרי פרידה).

"בשעה זו של ת??עוב ותשוקה אני חולמת על אותו חיכוך אלוהי" (סיגל בן יאיר מזכירה לנו שהאהבה היא המצאה אלוהית).

"רגליי עטופות גרביונים כחולים, להסתיר / כמה ידיים נגעו שם" (לורן מילק מרבה אהבות).

"הלילה חלפתי על שלוש מיטות / כמו שטתי במקונג / ולחשתי את יפי הפרת והחידקל" (ואן נויין עוברת דרך המיטות והאהבות).

"תחת שמי ים התיכון / ידייך מלטפות אותי ליטוף נדיר / עוד מעט יגיעו בחירות / את חיה פוליטית, מזדהה עם מיעוטים" (גם שיר אהבה יכול להיות שיר פוליטי).

"ראיתי כבר אות?ך? הולכת במסדרונות נפשי / ראיתי כבר אותך שואלת בתוכי" (יובל בנאי מאוהב ויודע שעוד מעט הם יהיו אחד).

"אחרי כל זה כל זה אולי נפליג לאיזה אי / על קו החוף ישוטטו הילדים, / שושן אדום אני אקטוף לשערך? / כשמעלינו חופה של כוכבים" (אהוד בנאי, בשיר אהבה, לנשואים בלבד).

"פעם יכולתי לבלוע כדור ארץ שלם / רכבתי על אופניים כשהידיים באוויר / פעם הייתי חיה רעה ואת היית מותק / פעם חייתי באמת" (מיכה שיטרית מתגעגע לאהבה שכבתה, ומזכיר לכולנו שלהיות חיה רעה באהבה זה להיות חיה טובה).

"מי מכן נשים יפות תהיה אשתי / מי תחלוק את גורלה בגורלי / מי תרצה לשתות מכוס תרעלתי / אור ואהבה" (חמי רודנר רוצה אהבה, ולא את "מלנכוליה אהובתי", שאיתה הוא חולק בינתיים).

"יפיופה, בואי אלי, תני לי נשיקה על השפתיים" (כן, גם אתה יוסי גיספן, גם אתה אייל גולן, גם אתה עדי לאון, אתם במיטבכם בלבד חלק משיר השירים שלנו, בוודאי בשיר החמוד והפשוט הזה).

"יהיה ארוך הלילה שיהיה / ועוד נחזור נשכב נצחק נבכה / כשייפגשו שפתיים וקפה / נדע ששוב הבוקר יעלה / ונחיה באושר ובעוני / עד עצם היום הזה" (עם כל הקושי, שי עמר מזכיר לנו שאושר האהבה מורכב גם מקושי ובכי, העיקר ששוב בבוקר "ייפגשו שפתיים וקפה").

"עוד יבוא לנו בוקר, מתוך הסדינים / יעלה שוב ריחו של הגוף. / יצחקו צהריים חזק ב??פ??נ?ים / וצחוקם מסנוור וחצוף" (איה כורם מעדיפה את ריחו של הגוף המאוהב וריח האהבה על דאודורנט, למרות שזה לא סותר בהכרח).

"אני רודף אחרי חוקיך? מחד / מאידך תשוקתי אותי רודפת" (ארז לב ארי מתפתל בין חוקי אלוהים – כי לא הכל מותר - לחוקי התשוקה);

"את אמרת ש... / כשנפוליאון יכבוש את עכו את תהייי שלי / אז אני יושב כאן ומחכה שנפוליאון יכבוש את עכו" (ימי ויסלר משאיר אותנו במתח. רגע, נפוליאון לא כבש בסוף את עכו?).

"כשצלצלת?? רעד קולך? / ואני ידעתי שאני אבל בגללך?" (נתן זך יודע מי עשתה לו את זה).

"אני מנתרת אליך כורכת את הזרועות שלי / כשהמשי של שמלת הזנגוויל מאווש ומחליף צבעים" (לאה איילון חיה בסרט האהבה).

ויאמר יהוה אל משה
גם את הדבר אשר דיברת אעשה
כי מצאת חן בעיני ואדעך בשם
ויאמר הראני נא את כבודך
ויאמר אני אעביר כל טו?ב?י על פניך
וקראתי בשם יהוה לפניך
וחנותי את אשר אחון
וריחמתי את אשר ארחם.
ויאמר לא תוכל לראות את פני
כי לא יראני האדם וחי
ויאמר יהוה
הנה מקום איתי וניצבת על הצו?ר
והיה ב??ע?בו?ר כ??בו?ד?י
ושמתיך ב??נ?ק?ר?ת הצור
ו?ש??כ?ו?ת?י כ??פ??י עליך? עד עו?ב?ר?י
והסירותי את כפי וראית את א?חו?ר?י
ופני לא ייראו.

(מתוך ספר שמות , פרק ל"ג, פסוקים י"ז-כ"ג)

מה קורה בקטע המדהים הזה שבו מסתיר אלוהים את פניו ממשה אבל מראה לו את אחוריו (אני מניח שהכוונה היא לא לתחת האלוהי אלא למראה אלוהים מאחור. תחת אלוהי יש רק לבנות היפות מסוגן של מריה שניידר ב"טנגו האחרון בפריז" או לזיוה של אהרן שבתאי, ר' במבחר השורות למעלה).

אז ככה זה מתחיל: אלוהים אומר למשה שהוא מוצא חן בעיניו, וכי אפילו שמו, משה, הוא על דעת אלוהים (כי מי שנמשה מהמים ימשה את עמו מן הצרה) ומרוב אינטימיות מבקש ממנו משה לראות אותו, את אלוהים, בכל זהרו ("הראני נא את כבודך"), ואלוהים מסכים חלקית לגלות למשה את הסודות האלוהיים, כולל שם אלוהים ("וקראתי בשם ה' לפניך") והגורלות אשר יחרוץ ("וחנותי את אשר אחון וריחמתי את אשר ארחם"). לעומת זאת, את מראה ה' ממש, אומר אלוהים, לא יוכל משה לראות, "כי לא יראני האדם וחי". כלומר, אי אפשר לראות את פני אלוהים, מקרוב, בעודנו חיים (אז מה זה אומר? שנוכל לראות אותו במוות?).

וכדי להיראות לעיני משה, ובכל זאת למנוע ממשה לראות את פניו, עושה אלוהים שוב פעולה אינטימית מפתיעה. הוא מוליך את משה לכעין זולה אלוהית ("הנה מקום איתי") במרומי הצור בהר סיני,"וניצבת על הצור", וכשאלוהים יעבור על פניו, הוא יניח אותו קודם או יורה לו קודם להיכנס למערת הסלע, ויסתיר בכף היד האלוהית את עיני משה ("ושכותי כפי עליך"), כדי שלא יראה את פני אלוהים, עד שאלוהים יעבור הלאה, ויניח למשה לראות אותו מאחוריו. לא אלוהי?

ושוב: הטעות של בני אדם בשר ודם (בנוסח הרמב"ם) הקוראים את הקטע הזה היא שהם מניחים שאלוהים עשוי מחומר כלשהו, (כי אם לאלוהים יש דמות, משמע הוא עשוי מחומר), וזה ממש לא ככה: אלוהים עשוי מרוח, כעין הזיה, או פאטה מורגנה או חלום ממשי לגמרי. ממש לא בשר ודם, חס וחלילה, וגם ולא חומר אחר כלשהו. כי החומר מתכלה מטבעו ואלוהים היה, הווה ויהיה לעד. בדמות אלוהים, שאנחנו נבראנו בצלמו, צלם אדם, אבל הוא רוח בדמות אדם. יש מבין, הרמב"ם?