פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      בום טראח: "בום" לא מצליחה להעביר את עידו רוזנבלום למגרש של הגדולים

      למרות שנדמה שכל רגע זה עומד לקרות, עידו רוזנבלום לא באמת מצליח לממש את הפוטנציאל שלו ולפרוץ. גם הפורמט החדש שלו, "בום" לא מתפוצץ חזק מספיק כדי לשבור את הנאחס

      בום טראח: "בום" לא מצליחה להעביר את עידו רוזנבלום למגרש של הגדולים

      אפשר לנחש שלעידו רוזנבלום כבר נמאס שמבקרי טלוויזיה כותבים לו על התעודה שיש לו המון פוטנציאל ופחות מזה מוטיבציה. ולמי אכפת אם הוא ממשפחה טובה ומוצלחת? כמה הוא יכול כבר לשמוע את המנטרה הזו. אבל זה לא משנה את העובדה שעידו רוזנבלום הוא ככל הנראה אכן בעל המון פוטנציאל ולא מספיק מימוש. ושגם "בום", הפורמט החדש שהוא פיתח ומנחה, הוא בהחלט לא מימוש שכזה למרבה הצער.

      "בום" הוא פורמט טריוויה שמנסה להמציא מחדש את מה שכבר נמצא שם ושאי אפשר באמת-באמת להמציא מחדש, רק לעטוף אותו אחרת. בכל הנוגע לפורמטים של שעשועוני טריוויה, כבר הפילו לבור, כלאו בכלוב זהב, הורידו בצד הדרך ומה לא? אה, טוב ששאלתם! לא שאלתם? אין דבר, כי יש תשובה. עדיין לא ריססו בפצצת דמה. "בום" (שהפורמט שלו כבר הספיק להימכר גם לאמריקאים ולצרפתים בפסטיבל "מיפ"), הוא שעשועון טריוויה בו המשתתפים מתבקשים לנטרל פצצה, ולחתוך פיזית בקאטר את החוטים הצבעוניים המסמלים את התשובות הלא נכונות. מכאן שמדובר במבחן אמריקאי בדרך כלל די פשוט, שמשלב אקשן מדומה של פירוק פצצה. האקשן הופך לפחות מדומה כאשר המשתתף טועה וחותך את החוט הלא נכון, או אז ה"פצצה" מתיזה עליו מין ספריי יום העצמאות ומסכי האיי-מקס שסובבים את האולפן, מקרינים קירות מתמוטטים. בפעם הראשונה זה וואו, ואחרי כן זה, ובכן – ספריי יום העצמאות.

      בום (צילום מסך)
      פוטנציאל לא ממומש. אילוסטרציה (צילום מסך)

      זה בסדר, "בום". כלומר – זה 'מספיק' בתעודה. לא מביך מדי, לא חולני מדי, לא משפיל מדי ולא מעליב מדי. משונה שזה נחשב הישג טלוויזיוני, שלא לחצות את רביעיית מחמ"מ השטנית הזו, אבל גם זה סוג של הישג. אבל בכל מובן אחר, "בום" היא חדשנית בדיוק כמו סמי פיצוציות מסונתזים שמחליפים את אלו שהוצאו אל מחוץ לחוק – שינו בה פרמטר מזערי שמטיס אותה מתחת לרדאר, והיא כבר נחשבת לחדשה. היא לא, כלומר – סף הריגוש שלנו לא חווה את "בום" כמשהו חדש ומסעיר, זה עוד מאותו הדבר רק עטוף אחרת. אז זה בסדר, "בום". אבל זה הכל. עם "בסדר" לא מגיעים למסלול מצטיינים. ולמכור מה שעשית לחו"ל זה נחמד מאוד (מאוד), אבל לא תמיד מעיד על איכות.

      בלי לרדת לפסים אישיים מדומיינים, אולי צריך להפסיק לרצות בשביל עידו רוזנבלום יותר ממה שהוא רוצה עבור עצמו. תמיד נדמה היה שהנה תיכף הוא עושה את *זה*, הזה הזה שמעביר אותו לליגה הראשונה, הזה שמציב אותו בשורה הראשונה יחד עם הסמנים האינטליגנטים והיצירתיים של הטלוויזיה בשנים האחרונות, יחד עם ארז טל, עם ליאור שליין, אסף הראל וארז בן הרוש. יצרני ונציגי קווי מחשבה חדשניים בתוך מסגרת מוגבלת-סך-הכל. מן הצד נראה שזה אפשרי, אבל זה לא קורה, לא באמת. שילוב של בחירות טלוויזיוניות תמוהות, חוסר מעוף של הזכיינית או סתם נאחס – עידו רוזנבלום נמצא תמיד רגע לפני הפריצה הגדולה באמת. ו"בום" לא עושה את הפיצוץ הגדול מספיק שיפיל את הקיר הבלתי נראה שבין "נחמד מאוד" ל"מצוין".

      מה אתם חשבתם על "בום"? ספרו לנו בפייסבוק