המתיחות ביחסים בין רוסיה למערב בשבועות האחרונים סביב המשבר באוקראינה, מעלה את התהייה המתבקשת: האם הנבלים הרוסיים הולכים לעשות קאמבק גם בקולנוע? הרי במשך כל שנות המלחמה הקרה, מוסקבה היתה מקור בלתי נלאה לאנטגוניסטים מסוכנים עבור כל סרט אקשן אמריקני או בריטי ממוצע. הקהל המערבי התענג על המבטא הכבד, האכזריות הבלתי אנושית, החיבה המוקצנת לאלכוהול וגם על האביזרים הנלווים המתבקשים כמו מדי חאקי, כוכבים מחומשים בצבע אדום ותמונות ממוסגרות של לנין וסטלין בכיס. האובדן של הרוסים הרעים בעקבות קריסת מסך הברזל בסוף שנות השמונים היה קשה מנשוא, ונדמה כאילו מעולם לא בא על תיקונו באמת. עם כל הכבוד לנבלים המוסלמים והצפון קוריאנים, שהחליפו את הרוסים על המסך, זה פשוט לא היה אותו דבר. לקראת השיבה המיוחלת של הנבלים הרוסיים לקולנוע, להלן סקירה מיוחדת של תולדותיהם.
מי שנתפסת כאחראית יותר מכל לעלייתם של הרוסים לגדולה בתור מקור הרשעות בקולנוע היא סדרת סרטי ג'יימס בונד. עם זאת, מבט מחודש על סרטי הסדרה על מעלליו של סוכן השרות החשאי הבריטי, שיוצא להילחם סרט אחרי סרט בנבלים, המבקשים להשמיד את העולם, מגלה שהיא התאפיינה ביחס קורקטי למדי לברית המועצות, והעדיפה לקטוף את החבר'ה הרעים שלה מארגון פשע בינלאומי בדיוני בשם "ספקטרה". לארגון הזה משתייכת למשל רוזה קלב, בגילומה של לוטה לניה האגדית, הקשישה הסדיסטית עם להבים קטלניים בנעליים, שניצבת מול בונד ב"מרוסיה באהבה". אמנם היא מציגה את עצמה כסוכנת סובייטית, אך בסרט היא מתגלה כמתחזה. זאת, אגב, בניגוד לספרים המקוריים של איאן פלמינג, שבהם "ספקטרה" שיחק תפקיד משני יותר, ורוזה קלב השתייכה לארגון "סמרש" הסובייטי, האויב המרכזי של בונד. לפי הידוע, הסיבה הראשונית לכך הייתה חששו של איאן פלמינג שבין כתיבת התסריט לסרטים עד ליציאתם למסכים, המלחמה הקרה תיגמר והסיפורים לא יהיו רלוונטיים. אמנם המלחמה הקרה לא נגמרה כל-כך מהר, אבל בתקופת כהונתו של חרושצ'וב כמנהיג ברית המועצות אכן חלה התחממות מסוימת ביחסים בינה לבין המערב, ועל כן הנבלים של בונד המשיכו להגיע ממקומות אחרים. לעומת זאת, דמותו של גנרל גוגול, איש הק.ג.ב, שהשתתפה בשישה סרטי בונד שונים, עוצבה כחיובית למדי.
הפריחה הממשית של הנבלים הרוסיים בקולנוע התחילה בשנות השמונים של המאה הקודמת, תקופה שבה הסכסוך בין ברית המועצות למערב התעצם סביב הפלישה לאפגניסטן ב- 1979. נשיא ארצות הברית לאורך רוב שנות השמונים היה רונלד רייגן, שהפגין כלפי הרוסים יחס קשוח ובלתי מתפשר וקרא לברית המועצות "אימפריית הרשע". לגישה הזאת היה ביטוי מיידי בקולנוע. אותה סדרת ג'יימס בונד הורידה לפתע את המסכות והציגה על המסך נבלים סובייטיים מפורשים כמו גנרל אורלוב ב"אוקטופוסי" (1983), שמבקש להפעיל פצצה אטומית ולפלוש לאירופה, או מקס זורין ב"רצח בעיניים" (1985), פסיכופת שהיה בעבר סוכן של ק.ג.ב. אך עם כל הכבוד לסדרת ג'יימס בונד, שנות השמונים בקולנוע היו שייכות קודם כל לגיבורי הפעולה האמריקנים השריריים, שייצגו את עוצמה הפיזית ואת חוסר הספק האידיאולוגי של עידן רייגן, ביניהם סילבסטר סטאלון, ארנולד שוורצנגר וצ'אק נוריס. הם אלה שבאמת הפכו את הרוסים לנבלים המועדפים על הקולנוע.
סילבסטר סטאלון, למשל, הציג בשתי סדרות הסרטים המצליחות שלו "רוקי" ו"רמבו" שניים מהנבלים הרוסים הבלתי נשכחים ביותר. ב"רוקי 4" משנת 1985, שסטאלון גם כתב וביים, מגלם דולף לונדגרן את דמותו של איוון דראגו, מתאגרף אכזרי, שמגלם בדמותו הקרה, הרצחנית ונטולת הרגש את הדימוי השלילי ביותר שיכול היה להיות לאמריקנים על רוסים. עד היום, נתפס "רוקי 4" כאחת הדוגמאות המוקצנות ביותר של תעמולה אידיאולוגית בקולנוע. גם ב"רמבו 2", שיצא באותה שנה, תרם סטאלון את חלקו למאבק התעמולתי ונתן את תפקיד האיש הרע בסרט לקולונל פודובסקי הסדיסט, בגילומו של סטיבן ברקוף הבריטי. סדרת העינויים האכזרית, שפודובסקי מעביר את הגיבור האמריקאי האולטימטיבי רמבו רק מגבירה את החדווה של הצופים מול התבוסה המשפילה שלו בסוף הסרט, כאשר רמבו מפוצץ את המסוק שלו באוויר. סטאלון לא היה כמובן היחיד שהביס נבלים רוסיים במהלך שנות השמונים. גם צ'אק נוריס, פטריוט אמריקאי ידוע, התגייס כדי לעצור את פלישת כוחות הגרילה הקומוניסטיים לפלורידה ב"המטרה: אמריקה", שהופק אגב על-ידי מנחם גולן ויורם גלובוס שלנו, והביס במו ידיו את מנהיג הכוחות הפולשים, הפסיכופת הרוסי מיכאל רוסטוב. ארנולד שוורצנגר מצד שני שיחק שוטר רוסי חיובי ב"מפגש לוהט", שקורע בעזרתו של ג'יימס בלושי האמריקני את סוחר הסמים הסובייטי הרשע ויקטור רוסטווילי.
חגיגת הטסטוסטרון הפטריוטית הזאת הגיעה כאמור לקיצה בסוף שנות השמונים, עם נפילת מסך הברזל והפיכתה של ברית המועצות, ואחר-כך של רוסיה, לידידה לכאורה. אחרי שהנשיא הדמוקרט ביל קלינטון והנשיא הרוסי המצחיק בוריס ילצין נהיו אחוקים, הנבלים הרוסיים הפסיקו להיות רלוונטיים לקולנוע האמריקני. אמנם פה ושם החליק למסך איזה רוסי מרושע, כמו למשל איוון קורשונוב, הטרוריסט הרוסי בגילומו הנלעג של גארי אולדמן, שמנסה לחטוף את הנשיא האמריקני ב"אייר פורס 1", אבל מדובר ביוצא מהכלל שמעיד על הכלל. כוחם של הנבלים הרוסיים בסרטים נבע תמיד מההקשר הפוליטי והפחד האמיתי של אנשי המערב מהשתלטותה של האידיאולוגיה הסובייטית על חייהם. ברגע שהאיום הוסר, מה שנשאר מהנבלים הרוסיים היה בעיקר מבטא מוגזם ואכזריות מוקצנת. הם הפכו להיות נלעגים יותר מאשר מאיימים, ופינו את מקומם לאיום החם של השעה הטרור המוסלמי.
אפשר היה לטעות ולחשוב שהנבלים הרוסיים בקולנוע סיימו את תפקידם ההיסטורי. אלא שאז עלה לשלטון ברוסיה ולדימיר פוטין, סוכן ק.ג.ב לשעבר, שאמנם אינו דוגל באידיאולוגיה קומוניסטית ומחבב את המערב, אבל אנחנו לא לגמרי קונים את זה. משהו במבט החודר והחיבה המוגזמת להיאבקות ורכיבה על סוסים ללא חולצה מעלה בעיני רוחנו דימויים שכבר ראינו בסרטי ג'יימס בונד ובפמפלטים הפטריוטיים של סטאלון ונוריס. במילים אחרות, פוטין נראה כמו נבל רוסי קולנועי מהשורה הראשונה. אם בהתחלה הוא עוד הצליח להסתיר את זה איכשהו, מעשיו הרודניים בשנים האחרונות מרמזים שהחשדנות כלפיו הייתה מוצדקת. על כן, גם הקולנוע ההוליוודי הפסיק לאחרונה לשבת על הגדר והנבלים הרוסיים מתחילים לחזור אליו בחדווה. בתקופה האחרונה כבר היה לנו את "ג'ק ריאן: גיוס הצללים" עם קנת' בראנה בתפקיד האוליגרך הרוסי המרושע ויקטור צ'רווין, שמתכנן למוטט את הכלכלה האמריקנית, וגם את "מת לחיות 5", שבו סבסטיאן קוך משחק נבל שמתכנן להשתלט על מאגרי האורניום בצ'רנוביל. בשנים האחרונות היה לנו גם את סרטי הריגול "סולט", בכיכובה של אנג'לינה ג'ולי, שנחשדה כסוכנת רוסית רדומה, ו"החפרפרת", שבו גרי אולדמן יצא לחקור חדירה של סוכן רוסי לשורות הביון הבריטי. ויש גם כמובן את הסדרה המצליחה "האמריקאים", על משפחה של סוכנים רוסיים רדומים בארצות הברית. בקיצור, הנבלים הרוסים ככל הנראה חוזרים לקולנוע האמריקני, גם אם נדמה שהם אנושיים ומורכבים יותר ממה שהיו פעם. בעוד שהפרשנים הפוליטיים עדיין תוהים האם המלחמה הקרה בין רוסיה למערב עומדת להתחדש, נראה שהקולנוענים כבר נתנו את התשובה שלהם.