פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      אריק איינשטיין מת - ואיתו הקונצנזוס התרבותי?

      ריבוי הערוצים, מחסור בקלאסיקות, תרבות האינסטנט וכמובן השד העדתי. למה כיום לא יכול להיווצר אייקון תרבותי בסדר גודל של אריק איינשטיין?

      אריק אינשטיין וגיא בוקאטי אדם בחדרו (יח"צ)
      קונצנזוס שיהיה קשה לשחזר. אריק איינשטיין. (צילום: יח"צ)

      אריק איינשטיין נאסף אל אבותיו, ויחד איתו משבצת האייקון התרבותי הכי גדול שהיה לנו במדינת ישראל. את המשפט הזה אתם קוראים בתקשורת, שהיא כידוע אשכנזית, שמאלנית ורודפת סיפורים צהובים. יחד עם זאת, הקונצנזוס הענק של איינשטיין בתרבות הישראלית הוא לא משהו שאפשר להתווכח עליו. יוני רכטר, מתי כספי, להקת כוורת, יהודה פוליקר, יהורם גאון, ברי סחרוף, אהוד בנאי, שלמה ארצי, שלומי שבת, עופר לוי, זהבה בן, שרית חדד – כל אלה נחשבים לענקים בתחומם אבל אייקונים ללא עוררין – הם לא. כמובן, ישנו גם אייל גולן ("הזמר הלאומי" כפי שהוא מכונה בפי אנשים מטעם עצמו), שאילולא פרשת המין המביכה יכול היה אולי להתברג לצמרת האיקונות שלנו כבר היום. התיק הפלילי נגד גולן נסגר, אבל רק נזכיר שזהר ארגוב, עבריין מין מורשע – נחשב כיום לאייקון תרבותי גדול פי כמה מגולן.

      אין טעם בחיפוש יורשים לאיינשטיין, כיוון ש"המדיום הוא המסר" והמדיום של היום הוא לא המדיום של פעם. ובכל זאת, מהן הסיבות לכך שהסיכויים לאייקון חדש בסדר גודל מפלצתי הם קלושים עד לא קיימים כלל?

      "אריק איינשטיין הוא יותר מסתם אייקון תרבותי ולכן הוא גם יותר גדול מיהורם גאון למשל שהיה איתו באותו הרכב של להקת הנחל ואחר-כך בגשר הירקון ונחשב גם הוא לסמל ישראלי. איינשטיין היה מחולל המהפכה, וזה ההבדל בינו לבין הרבה מאוד סטארים אחרים שהיו כאן לפניו ואחריו בתרבות הישראלית. יוסי בנאי לא היה פחות מולטי טאלנט ממנו ושייקה אופיר בוודאי שהיה", נדרש לסוגיה הבוערת אבי משולם, לשעבר מגיש התוכנית "רוק בישראל" ברשת ג' ומנכ"ל רדיו תל אביב, שמצעד חגיגי משיריו של אריק איינשטיין בהגשתו של אבי קושניר ישודר בתחנתו ביום העצמאות הקרוב.

      יהורם גאון אחד באפריל (יח"צ , ניר פקין)
      למה הוא לא ואיינשטיין כן? יהורם גאון. (צילום: ניר פקין)

      אז מה בכל זאת גורם להילה סביב איינשטיין לזהור באור יקרות נוצץ במיוחד? "איינשטיין היה כוכב מאוד מאוד גדול כשהוא חולל את המהפכה, הוא בא מהמיינסטרים ויצק אליו אוונגרד. אנשים עשו רוקנרול בישראל לפני איינשטיין ועשו אחריו, אפילו דברים יותר אוונגרדים", משולם אומר ומנמק: "בשנת 1967, אחרי להקת הנחל ואחרי גשר הירקון, כשהוא כוכב ענק בשלב הזה של הקריירה, הוא לוקח שני פושטקים - שמוליק קראוס וג'וזי כץ - ועושה יחד איתם את אלבום הפופ הראשון, 'החלונות הגבוהים'. מה הוא היה צריך את זה בקריירה שלו? הוא לא היה חייב את זה. הוא לא היה צריך לחלוק קרדיט עם עוד מישהו".

      וזה לא הכל. "שנה-שנתיים אחר כך הוא לוקח להקה מדהימה של ערסים מרמלה בשם הצ'רצ'ילים, שרק אנשים ממעמד סוציו-אקנומי נמוך במדינה האזינו לה", ממשיך משולם. "שימי לב כמה מזרחים יש בלהקות הקצב. הוא מצמיד אליהם חייל מוכשר שעונה לשם שלום חנוך וגם את זה הוא לא צריך, לחלוק קרדיט ועוד עם מישהו יותר צעיר ופחות מוכר ממנו. ולכן הוא מחולל את המהפכה בשעה שיהורם גאון ממשיך להיות אותו גאון שהיה בגשר הירקון. הסיפור הוא לעשות זאת מהעמדה שממנה עשה זאת. כי אם הוא היה בא מהרחוב ועושה את זה, הוא לא היה גדל להיות אותו אייקון תרבות שהוא גדל להיות".

      שלושת ה"פושטקים":

      יתרה מכך, איינשטיין עסק בנושאים מהפכניים: "לשיר בשנת 1968 על אוננות ועל חשיש לא היה משהו מקובל", אומר משולם. "היה את דני בן ישראל ששר על נושאים כאלה אבל הוא לא היה הסטאר שאיינשטיין היה. כשאריק התחיל לצרוח ב'שבלול' זה היה מטלטל. ומה מדהים באריק? שהוא לא נשאר בסיטואציה הזאת. הוא המשיך לתדלק גם את היכולות שלו בתור אייקון ארצישראלי ועושה אינספור אלבומי שירי ארץ ישראל הישנה והטובה, והחזיר לחיים שירים שלא היו והביא לחנים וביצועים לשירי משוררים שאף אחד לא מכיר אותם. מה הסיכוי שהיינו מכירים את אברהם חלפי בלעדיו? והוא ממשיך בכל התקופה הזאת לחלוק קרדיט ולעבוד עם אמנים צעירים חדשים שמאתגרים אותו".

      - גם אייל גולן מגלה כשרונות חדשים בתכנית הריאליטי שלו, "אייל גולן קורא לך", ושר יחד עם נסרין קדרי.

      "את המהפכנות הגדולה של אייל גולן עשו בעצם אתניקס - זאב נחמה ותמיר קליסקי, שהצליחו לעשות לראשונה את הסינטוז של פופ וים תיכוני. במובנים מסוימים זה ז'אנר שהיה קצת לפניו וגם אחריו, אבל זה לא הוא שייצר את זה מלכתחילה. אתניקס היו קיימים הרבה לפני זה. אצל גולן זה לא הגיע מהמקום של לבוא כוכב גדול ולהחליט שאתה עושה את השינוי".

      - אבל היום להיות שופט בריאליטי - זה השינוי שהופך אותך לענק, לא?

      "עובדה שלא. שלמה ארצי אהוב בציבור הישראלי, אין כמוהו, אבל אין לו את החותם הזה של השינוי התרבותי של איינשטיין".

      - יש לו טור ב"ידיעות אחרונות".

      "זה לא עושה אותו פחות כוכב, אבל הוא לא חולל מהפכה. הוא לא הדור המייסד, לא יעזור. בסופו של דבר - שלמה ארצי מושפע מאריק איינשטיין. גם לגולן יש זכויות על הרבה מאוד דברים, אבל לא באותם סדרי גודל".

      שלמה ארצי ונפתלי בנט (עיבוד תמונה)
      אייקון אקספרס. שלמה ארצי (צילום: יח"צ)

      אם מדובר בעניין של "דור הנפילים" או "הדור המייסד", כפי שאומר משולם, זה יכול להסביר את העובדה שזהר ארגוב למשל נחשב עד היום ל"מלך" של המוזיקה הים-תיכונית, אפילו שהורשע באונס ואף בילה זמן בכלא. יכול להיות שגם אם אייל גולן היה מתנזר ממסיבות חשק מיום היוולדו, זה עדיין לא היה משנה לקהל, שזוכר רק את אלו שחוללו את ההיסטריה הראשונה ולכן דור המייסדים לנצח יישאר בפסגה? אם כך, משמעות הדבר היא שלא צפוי לנו מטאור בשמי התרבות הלבנטיניים בקרוב.

      "לא בטוח שלא ייתכן שזה יקרה, אני רק חושב שהרבה הרבה יותר קשה שזה יקרה מכמה סיבות", אומר משולם. "היום קשה יותר להפוך לאייקון תרבות כי יש יותר מקומות לעשות ולייצר. למרות שיש המון חופש יצירה, המצב הרבה יותר קשה מבעבר, כי הרבה דברים כבר נעשו וקשה לחולל מהפכות, דווקא כשיש לנו הרבה יותר אמצעי תקשורת וחופש פעולה לכאורה".

      וזו חתיכת "לכאורה", כפי שמבאר משולם את הפרעות הקשב התרבותיות, הסביבתיות והחברתיות בהן לוקים כולנו. "כשאני הייתי ילד, לא יכולתי לחמוק מלהקה כמו הקליק. היו אינספור קליפים שלהם בערוץ הראשון ובטלוויזיה החינוכית. דני דותן הפך להיות אייקון ברגע ואז הלך והמציא את שינקין. היום זה כבר לא יהיה אותו הדבר".

      הפרעת קשב וריכוז (GettyImages)
      עזרו לילדה למצוא את אייקון התרבות שלה. אילוסטרציה. (גטי אימג'ס)

      "פעם, מספיק שהיית לוכד תוכנית אחת בטלוויזיה או ברדיו וזהו. היום, גם כשיש לך תכנית בערוץ 24 וטור בעיתון, זה לא מגיע לכל המדינה באמת", הוא מפרט. "לכן כיום האייקונים הם הרבה יותר קטנים, נישתיים ולא כוללים. לדעתי, אריק מעצם היותו אריק חצה מחנות במדינה הזאת. זה מאוד לא נכון לייחס אותו רק לקבוצה או ז'אנר ספציפיים".

      לדבריו של משולם בנוגע להשלכות המציאות העכשווית בה אנו חיים כיום, עם ריבוי הערוצים ואינפלציית המידע שנשפכת עלינו מכל מקום – ברחוב, בעיתון, בטלוויזיה, באינטרנט – מצטרף גורם בכיר בתעשייה שביקש לא לחשוף את שמו. "פעם היינו מדינה אחת עם ערוץ אחד ומי שהופיע שם שלט על הכל. היום יש מיליון ערוצים. אייקון תרבות זה משהו שלא יקרה יותר, לא בישראל ולא בעולם. היום יש אינסטנט ואין עומק, לכן זה לא באמת מחזיק מעמד", מכריז אותו גורם ומוסיף: "מי נחשבת היום ללהקה הגדולה בעולם? ארקייד פייר? ארקטיק מאנקיז? כמה אנשים באמת מכירים אותם? קולדפליי הם הלקה האחרונה הגדולה אחרי U2, והם אפילו לא מתקרבים לגודל של האחרונים. אין יותר".

      - מה לגבי הרולינג סטונס?

      "אייקון או לא, הרולינג סטונס מתישים. עוד כשאריק היה בחיים הוא היה קונצנזוס. וברגע שנהיית קונצנזוס, לא לוקחים לך את התואר. זה כמו סר".

      - אבל מה עם כוורת? שלמה ארצי?

      "אנשים שוכחים ששלמה עד גיל 35-40 היה דמות שולית. אריק בגיל 20 כבר היה במצב שמדינה שלמה מאוהבת בו".

      מהפך?

      בואו נתעכב רגע על המושג הזה – "מדינה שלמה". צמד מילים שנזרק לא מעט לאוויר בכל יום עצמאות/חגיגה פטריוטית/גאווה ישראלית/ אקסהיביציוניזם ציוני כלשהו, מבלי שיש להן ממש כיסוי או אחיזה בחיים האמיתיים. והחיים האמיתיים, הם, ובכן, מפולגים, משוסעים, מתקוטטים ומפוצצי טינה על משקעי העבר – במיוחד אלה הקשורים באפליה על רקע עדתי.

      "התרבות הישראלית, לטובה או לרעה, היא תרבות מאוד אשכנזית עם ממסד מפא"יניקי ששולט בה, מכתיב את סדר היום והופך את הגיבורים שלו לגיבורים של כל המדינה", ממשיך לספר אותו גורם. "הקונסנזוס האשכנזי קבע ככה. אנחנו אחת המדינות הכי מפולגות שיש ולכן היום אי אפשר להגיע למקום הזה. אייל גולן, גם בשיא תהילתו, הוא גיבור מזרחי. הוא מעולם לא היה גיבור תרבות של ילד בעירוני א' בתל אביב".

      - אז איך תסביר את זוהר ארגוב?

      "זה דבר אחד. ארגוב מתקשר למהפך בשנת 1977 והרצון המטורף של הצד המזרחי למצוא לו גיבור. הוא היה שם ברגע הנכון. המוות שלו בטח הגדיל את המיתוס והוא היה ווקאליסט מדהים כמובן, אבל גם ארגוב אף פעם לא יהיה גיבור תרבות של מדינת ישראל, כלומר גיבור תרבות שחוצה את כל הפלגים במדינת ישראל. זה לא יקרה יותר".

      אריאל זילבר (נמרוד סונדרס)
      זה בכלל באשמת התקשורת. אריאל זילבר (צילום: נמרוד סונדרס)

      תזכורת מצלצלת לשסע העמוק בחברה הישראלית קיבלנו כולנו ממש לפני מספר חודשים, עם סערת פרס אקו"ם שהוענק למוזיקאי אריאל זילבר. סיכומי הדברים למי שהבריז מעמוד הפייסבוק של אחינועם ניני: הפרס שהיה אמור להיות מוענק לזילבר על "מפעל חיים", הוענק לו לבסוף תחת הכותרת "תרומה למוזיקה הישראלית" בגלל לחץ שהפעילה חברת הדירקטוריון של אקו"ם, דליה רבין. הסיבה: זילבר אמר בעבר שאם משחררים מחבלים פלסטיניים, הוא לא מבין מדוע לא משחררים את יגאל עמיר, רוצח ראש הממשלה יצחק רבין ז"ל.

      אז אם זילבר הפך להיות "אייקון נישתי" בעקבות חזרתו בתשובה והתבטאויות שנויות במחלוקת, נפנה לעמודי תווך אחרים כמו למשל יוני רכטר, מתי כספי, מיקי גבריאלוב, להקת כוורת או יהודה פוליקר. מדובר באושיות שלא מרבות להתראיין ולספר לעולם את רחשי ליבן הם במישור האישי והן הפוליטי, לא מעצבנות אף אחד, מוערכות ומצליחות ביותר, אבל אייקון – הן לא.

      מתי כספי (יח"צ , ראובן שניידר)
      לא היה ספורטאי מצטיין, אבל למי איכפת?. מתי כספי (צילום: ראובן שניידר)

      "לא נראה לי שאריק היה גיבור של כולם", מצטרף זילבר לדיון. "אריק היה שחקן גדול, אישיות צנועה וענווה בלי סוף. הוא היה אלוף הנוער בקפיצה לגובה – הוא היה הרבה דברים שאני ורכטר וכספי הם זה לא קשור. בשביל להביא אחד כמו איינשטיין את צריכה להקים את המדינה עוד פעם. ייקח לנו הרבה זמן להירגע מאריק", אומר זילבר וממהר לסייג: "אבל תמיד יש אמנים טובים בעם ישראל. אני בטוח שיש הרבה אנשים בארץ שלא יודעים מי זה אריק איינשטיין".

      - אלפים פקדו את ארונו שהוצב בכיכר רבין וראש הממשלה ספד לו.

      "זה היה עניין מאוד תקשורתי. אף אחד לא ציפה למוות שלו, זה היה מפתיע וכאב להרבה מאוד אנשים, אבל לא לכולם. 100-200 אלף זה עדיין לא כל העם".

      - אז זה רק אנחנו בתקשורת השמאלנית והתל אביבית?

      "הרבה מזה קשור לתקשורת שהיא לא לאו דווקא שמאלנית, אלא אשכנזית. יש הרבה מזרחים שמאלנים. אתמול בדיוק שמעתי את השיר 'לשכת עבודה' של ג'ו עמר. 'הלכתי לשכת עבודה אמר לי מאיפה אתה, אמרתי לו ממרוקו אמר לי תצא מפה אמר לי תצא מפה...אמרתי לו מפולניה תכנס בבקשה תיכנס בבקשה יא...' שר זילבר וצוחק.

      "זה בדיוק מה שזה אומר. מנסים לטאטא את העניין הזה של מזרחם ואשכנזים בארץ, אבל זה לא יילך לשום מקום. הציבור זה כלל עם ישראל, זה לא איך שהתקשורת מתייחסת לציבור. אם מזרחי אומר שמפלים אותו, צריך לקום ולבדוק ולא להתעלם מזה. התקשורת די מנותקת מהעם הזה. כך או כך, ייקח הרבה זמן עד שיגיע עוד אריק איינשטיין".

      רלוונטי גם היום:

      אבל לא עוד אריק איינשטיין אנו מחפשים, אלא סיבות להיווצרות ואקום התרבותי חסר אייקונים, ותיאוריות אפשריות שיוכלו להסביר מדוע לא יכול להיווצר היום קונצנזוס בסדר גודל איינשטייני.

      "במחשבה ראשונית, יש בשאלה הזאת בעיונת קטנה כזאת או אחרת", מהרהר איש הרדיו הוותיק יוסי כסיף, עורך התכנית "רוק בישראל" של רשת ג'. "איך אנחנו בעצם יכולים לקבוע שלא יהיה? ללא ספק, כשאריק התחיל לשיר הוא היה כוכב כמו אייל גולן או משה פרץ כיום", אומר כסיף ומעלה נקודה מעניינת נוספת, שנציין כעת כהערה חיצונית: כל המרואיינים בכתבה זו דיברו על איינשטיין בתור "אריק", ללא שם משפחה. בלתי אמצעיות שפשוט נמצאת שם, בלי שאפילו שמים אליה לב. "יכול להיות שמישהו שנולד היום, יתחיל לשיר, ייבחן לתכנית ריאליטי ובעוד 50 שנים יהיה האמן הישראלי הכי גדול שיש, אבל אי אפשר לדעת את הדבר הזה".

      אז מה כן אפשר לדעת?

      "גולן לא מנסה לחצות ז'אנרים. אריק כן חצה. הגדולה שלו היתה שהוא בעצם עשה הכל. הוא היה אחד מהרוקרים הראשונים שלנו, עשה שירי ארץ ישראל כשבא לו, שירי ילדים כשבא לו, היה פוליטי כשבא לו, דיבר על כדורגל כשבא לו, עשה שירים בעקבות אירועים שקרו פה כמו למשל רצח רבין או החייל הנעדר גיא חבר".

      משה פרץ: "הודיתי בחקירה כי איימו לעצור את אמי" (דניאל בוק)
      "גדול כמו איינשטיין בעבר". משה פרץ (צילום: דניאל בוק)

      "איינשטיין עשה שירי משוררים, עבד עם האמנים הכי גדולים שיש לנו - יוני רכטר, שם טוב לוי. הדבר היותר מדהים היה הריחוק מהתקשורת, וכך נוצרה הילה מסוימת, אפופת מסתורין כזה או אחר. היום, כשאמן רוצה להתפרסם, הוא צריך כתבה חושפנית בעיתון ולהופיע במיליון מקומות. בגלל זה הוא הפך בצורה מסוימת לאייקון לאומי כמו שאת מכנה זאת. למרות שהוא היה די מתפלץ על ההלוויה שעשו לו. השאלה היא האם מאז קם אמן שעשה את כל הדברים האלה - והתשובה לדעתי היא לא".

      - אז מה מבדיל את איינשטיין משאר הקליברים היום?

      "מי שאוהב רוק יכול להתחבר לתקופה הרוקית של אריק, מי שאוהב קלאסיקה יכול להתחבר לדברים עם רכטר ולוי. כמות השירים הקלאסיים שלו באמת עולה על כל האמנים האחרים שיש בארץ".

      כסיף מצביע על היבט נוסף בהקשר זה: "שלמה ארצי פונה לקהל שלו, שהוא נורא גדול, אבל שלו. לא כולם אוהבים את ארצי ובטח שאין לו שירים ברמה אינסופית של קלאסיקה כמו של איינשטיין. אני חושב שאחת הבעיות של היום היא שבעצם לא מייצרים קלאסיקה. ברגע שלא מייצרים קלאסיקה אז גם לא מייצרים זמרים קלאסיים. אין יותר "Stairway To Heaven" (קלאסיקה של לד זפלין, נ.ה), יצירה שכמעט כל דרדס מכיר כי יש בה משהו על זמני.

      "גם הביטלס היו גם נורא קומוניקטיביים, מתקדמים ומעזים. הם פנו להמון סוגים של אנשים ולכן כל אחד יכול להתחבר לזה. לא בטוח שמי שאוהב את "She Loves You" יאהב את "Helter Skelter" וזה גם לא משנה, כי כמות השירים הקלאסיים שלהם היא עצומה. היום לא יוצרים קלאסיקה כי היום הכל קורה נורא מהר. נורא נורא מהר. עוד יהיו זמרים מפורסמים, ויש קליפים ומיליון דברים שהם לאו דווקא המוזיקה בעצמה. לכן אני חושב שלא יהיה עוד אריק איינשטיין".

      תם עידן הקלאסיקות. אולי. כנראה. לא בטוח. יש מצב:

      זאת ועוד, לדברי כסיף, ההיסטוריה בהחלט חוזרת על עצמה: "כולנו מכירים את בטהובן, מוצרט ושופן - אבל את יודעת כמה מלחינים היו בתקופתם? חובבי המוזיקה הקלאסית מכירים גם את השאר, אבל את בטח לא מכירה אותם וגם אני לא מכיר. כי מי נשאר? נשארים הגדולים ביותר, אלה שכתבו את הקלאסיקות. היום לא כותבים שירים כאלה. לא ארצי ובטח שלא גולן, שיש לו שירים מאוד יפים אבל כאלה שייעלמו במרחקי זמן, בעוד 40-50 שנה. אני מאמין שאיינשטיין חדש לא יקום כן אלא אם יקרה משהו חדש בעולם. אי אפשר לדעת. עד היום בעצם אנחנו לא יכולים לבדוק את ההשפעה של המוזיקה הפופולרית על מה שיקרה בעוד 200 שנה. היום עדיין אוהבים את בילי הולידיי, אבל מצד שני אי אפשר להגיד מה יהיה בעוד 20-30 שנה".

      ספירת מלאי עד הלום: ריבוי ערוצים, חוסר בקלאסיקות ובתעוזה אמנותית, תקשורת מנותקת, תהילה מהירה שעוסקת בכל מה שמסביב מלבד המוזיקה עצמה וכמובן השד העדתי – השד ששום דיון לא שלם בלעדיו. אכלנו לכם את הראש? קוואמי פה כדי לעשות סדר בשמי האייקונים הישראליים. "הסיבות הרבה יותר פשוטות ממה שנדמה", מסביר איש רדיו "הקצה".

      אלבום של אייל גולן (יח"צ)
      נזכור את השירים בעוד 200 שנה? עטיפת אלבומו החדש של איילן גולן. (צילום: יח"צ)

      "מעבר לכישרון החד פעמי והכריזמה הבלתי נתפשת של אריק ז"ל, הוא הגיע כדמות יש מאין. לא היה אחד כזה לפניו. בתרכובת המסוימת שהוא הביא איתו מבלי לתכנן, היה משהו שהיה קשור לאיזושהי ארצישראליות שכבר היתה פה, ועם זאת היה בה משהו מאוד צעיר וחדש, ובעיקר היה בה חיבור לאנשים שהיגרו לפה".

      - גם לאנשים שהיגרו לפה ממרוקו?

      "לא בטוח. אבל מה שאני מנסה לומר הוא שבשביל להיות מישהו חדש, אתה צריך לדרוך על קרקע שהיתה חלקה ונקייה לחלוטין קודם לכן. אנשים שפרצו בענק מאוחר יותר, כמו יהורם גאון או שלמה ארצי הם אנשים שהאישיות שלהם, לדעתי, הקרינה משהו יותר חד-מימדי מאשר מה שאריק הכיל או הקרין".

      - אז איינשטיין פשוט היה הראשון? אין לזה קשר לישראל המפוצלת?

      " כמובן שהתמונה יותר מורכבת, אבל זה פחות העניין של ישראל השסועה. העולם כפי שאנו חיים וחווים אותו היום הוא עולם פי מיליון יותר ציני. כשאנשים שומעים מוזיקה, הם מעבירים אותה דרך פילטרים שלא קשורים למוזיקה עצמה בכלל. הבה פעמים אנשים מחפשים קודם את הדמות ורוצים לדעת קודם מי הבנאדם, איך הוא נראה, כל מיני דברים שאי אפשר בכלל להתעסק איתם לא בימים הראשונים של אריק וגם לא יותר מידי בימים האשונים של זוהר ארגוב. ככל שהעולם הולך קדימה עם השנים, גם הקרקע ממנה ניתן להגיע נהיית פחות בתולית ויותר קשוחה".

      הנוער לא מחפש אייקון. הוא מחפש את הארי סטיילס

      לתחושות של קוואמי מצטרף הפזמונאי והמפיק המוזיקלי יעקב גלעד, מי שעבד במשך שנים עם יהודה פוליקר וכתב רבים משיריו. גלעד לא בטוח שלא ניתן את שלמה ארצי "אייקון תרבותי".

      לדבריו, "אריק איינשטיין לא היה צריך למות בשביל להיות אייקון בסדר גודל כזה, כבר בגיל 35-40 הוא היה כזה. וגם ארצי לא צריך למות בשביל זה. מה זה 'קונצנזוס'? אין לזה מדד. זה לא משהו שנמדד או שאפשר למדוד. אני לא חושב שההשוואה הזאת בין אמנים היא בכלל נכונה. כל אחד הוא עצמו והוא אישיות בפני עצמה ויש לו את התכונות הייחודיות רק לו. כל התזה שלכם מופרכת מיסודה. זו דעתי". כך קובע גלעד ויוצא נגד השוואות כאלה ואחרות כמו שאנחנו בתקשורת אוהבים לעשות (ובמיוחד במוספי חג).

      גלעד מסביר: "אין היום בכלל מקום לשום גיבור תרבות בשום מקום ועובדה שגם אין. מהדור הישן יש את בוב דילן וג'ון לנון ודומיהם, אבל אין גיבורי תרבות חדשים. אנחנו חיים בעידן בו הדברים האלה כבר לא קורים, ולא רק שהם לא קורים, הם לא חשובים ולא נחשבים", קובע גלעד וממשיך להסביר מדוע המושג של "גיבור תרבות" לא משנה, חסר תוחלת ולא קיים, בעצם.

      בני נוער מבלים בחופש הגדול (שי אוקנין)
      אילוסטרציה של בני נוער בדשא אצל אביגדור. (צילום: שי אוקנין)

      "הגיבורים של התקופה שלנו הם אחרים. הם לא באים בהכרח מהמקום שאנחנו קוראים לו 'תרבות'. הם באים ממקומות אחרים, אולי. לכן אני חושב שכל הדיון הזה הוא מיותר. היה דור, היתה תקופה, פעם מוזיקה היתה נורא חשובה. זמרים היו אנשים חשובים ואהבנו לאהוב אותם והיה איזה פולחן סביבם. זה הסתיים העניין הזה, וזהו".

      - אבל אם זה קרה פעם, למה זה לא יכול לקרות שוב?

      "גם אם יוולד איינשטיין חדש, או דילן חדש, או לנון חדש – הם לא יזכו כבר להיות מה שהם הפכו להיות. אנחנו בשלב אחר לגמרי. אם תשאלי את הדור שנולד ב-20-30 שנים האחרונות מיהם גיבורי התרבות שלו או האם הוא רוצה או מעוניין שיהיו לו גיבורי תרבות – תופתעי לגלות שאין כזה דבר ושזה לא מעניין את אף אחד. אין חיה כזאת ואף אחד גם לא מעוניין שתהיה חיה כזאת. זה דור שמושגים כמו 'גיבור', 'אליל', 'נערץ' וכו' - הם פתטי בעיניו. זה לא נחוץ, זה מיותר זה משהו של ההורים, של ההיפים של פעם. וזהו".

      מצאתם אייקון? ספרו לנו בפייסבוק