את האלבום האחרון שלהם, "1965", האפגן וויגס אמנם הוציאו ב-1998 - נצח בכל מובן, מה לא קרה ב-16 שנים האלה - אבל כידוע גרג דולי לא התפוגג יחד עם הלהקה שהקים בסינסינטי באמצע שנות השמונים. להפך: אחד מהיוצרים הכי מוכשרים ומשפיעים (ומושפעים) ברוקנרול רק דחף קדימה ופרח, בין אם לבד, בין אם בטוויילייט סינגרז, בין אם לצד מרק לאנגן בגאטר טווינז ובין אם בשלל פרויקטים להם תרם את קולו. כך שהוויגס אמנם היו חסרים, אבל דולי דאג למלא את החלל בלא מעט מהחומרים המיוחדים שמהם הם היו עשויים ושהפכו אותם ללהקה הנפלאה שהיא.
ועדין, אין כמו בבית, ואין כמו אהבה ראשונה, ואין כמו האפגן וויגס, להקה שמאז ומעולם כמעט והיה אפשר להרגיש פיזית את המוזיקה שלה. הושט ידך וגע ברוקנרול של דולי, הוא לובש דמות בשר ודם, והוא ייגע בך בחזרה וימשוך אותך פנימה לבטנה של המפלצת. מוזיקה סמיכה, אינטנסיבית, נרקוטית, מוזיקה שדוחפת אותך לעשות דברים רעים ולחלום על קעקועים. מי ששכח עד כמה האפגן וויגס חייתיים, קיבל תזכורת בלתי נשכחת בהופעה שלהם בבארבי לפני כשנתיים, הופעה מהטובות שהיו כאן. אמנם הגיטריסט המקורי של ההרכב, ריק מק'קולום, חתך בתחילת השנה, ויש שיגידו שמה שקורה עכשיו זה לא באמת איחוד של הוויגס, אבל הפרויקט הזה תמיד היה תלוי בעיקר בדולי, וכך זה גם היום.
מתישהו סביב הלילה המרגש ההוא בבארבי, לדולי היה רומן סוער בלונג דיסטנס עם י', בחורה ישראלית סוערת לא פחות, שהגיע לשיאו כשהלהקה נחתה כאן. האהבה הזאת היתה קצרת מועד, מכורח הנסיבות ועוד סיבות, אבל יתכן שהיא נתנה סימנים בדולי בבואו לכתוב את השירים לאלבום החדש של הוויגס. כי ב"Do to the Beast" דולי עושה סצנות קנאה וגעגועים ומכה על חטא. כמובן שזה לאו דווקא קשור לי', סביר שלדולי יש י' בנמלים רבים, אבל הפעם נדמה שמישהי פירקה לו את הצורה. ודולי, תכף בן 49, תמיד היה גבר מנוול עם נפש מסוכסכת ורדופה שלא כדאי להרגיז. היא מקור כוחו, ואולי הגיל הביא לכך שהר הגעש נרגע מעט, אבל זה עדיין הר געש של רגשות וכעסים ואהבות ופחדים וחרמנות ונקמות. תחברו לזה את אותה יכולת נדירה להבעה עצמית - טקסטואלית ומוזיקלית - ותקבלו קאמבק מוצדק שעושה כבוד למורשת האלבומים הגדולים של הוויגס. נכון שבשיר שפותח את "Do to the Beast" שר דולי "אם הם ראו הכל, תראה להם משהו חדש", ולא מקיים, וכמובן שלא מדובר פה ביצירה מהליגה של "Gentleman", "Black Love" ו"1965", כי אי אפשר, אבל כן בכזאת שקשורה אל האלבומים האלה בכל ורידיה. בעצם, כשחושבים על זה, אין באמת שיר רע של האפגן וויגס, יש רק שיר פחות טוב. יש גם מאלה וגם מאלה ב"Do to the Beast", ומפעם לפעם הם נהיים מוכרים לך יותר, מגלים עוד סוד, לאט לאט מחדירים בך את הרעל המוכר. זה נכון שבכמה מקרים הם לא הולכים עד הסוף - בגלגול הקודם שלהם דולי היה לוקח שיר נהדר כמו "Lost in the Woods" ומטיס אותו לירח ולא רק לכוכבים, אבל במקרה הזה הוא עוצר רגע לפני ההתפוצצות. אולי זו בחירה מודעת, להוריד במינוני השיגעון, אבל אתה לא יכול שלא לפנטז על מה היה קורה לשיר הזה לפני עשרים שנה.
דולי הוא צייד לבן עם לב שחור. בעורקיו שוצפים סול ואר אנ' בי לא פחות מרוקנרול ודיסטורשנים. את האהבה הזאת הוא הראה בעבר במגוון קאברים, ביניהם ל-TLC, לפוג'יז, לנארלס בארקלי ולפרנק אושן, ולאחרונה הוויגס גם חלקו במה עם אשר. היא נוכחת גם ב"Do to the Beast", ביתר שאת ב"It Kills", שבו הוא גם מארח את ואן האנט. "זה הורג אותי לראות אותך אוהבת גבר אחר", מיילל דולי, ואתה יודע בדיוק על מה הוא מדבר. אחריו מגיע השיר הראשון שיצא מהאלבום, "Algiers", ואתה חולם על רוי אורביסון. "The Lottery" הוא שיר וויגסי אולד סקול, "Can Rova" הוא בלדת ערפל דולית קלאסית, ו"Matamoros" הוא אחד מרגעי השיא באלבום, שבו דולי כן בוחר לזמן את השדים מפעם.
ובסוף מגיע "These Sticks", סיום הולם, כולל השורה "תקשרי את המקלות האלה מסביב ללב שלי, תהיי שם כשהוא מתפוצץ", שיר שמסתיים במילים "באתי לגרום לך לשלם". וזה מה שדולי אמר עליו: "זו פנטזיית נקמה ברורה. יש לי מושג על מי זה נכתב - יש כאן רמזים מאד ברורים שהיו ספציפיים ליחסים שלי עם אותו אדם - והיא תבין את זה אם היא אי פעם תשמע את השיר. הכל ברוח טובה". בהחלט. אולי י' לא תראה את זה ככה, אבל אם הנקמה של דולי תעבור שוב פעם בבארבי, דיינו.