פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      טרם נבלו: הסופרים הצעירים שצריכים לזכות בפרס נובל

      גבריאל גרסיה מארקס הלך לעולמו והותיר חלל גדול בעולם הספרות. דנה אליהו מכתירה את הסופרים שינסו למלא את החלל ויהפכו לשם הגדול הבא

      אם יש משהו שמותו של חתן פרס נובל לשנת 1982, גבריאל גרסיה מארקס, הראה לכולנו, הרי זה עד כמה הפרס השוודי השנוי במחלוקת, המוטה בבירור לטובת סופרים ממוצא מסוים (מערב אירופה, לא כולל ספרד, תודה) ושרבים המבקרים אותו על התומכים בו, זוכה להד בתקשורת העולמית. אובדנו של מארקס, כך נדמה, היה קטן משמעותית אילולא זכה בפרס המדובר, מה שמעלה תהיה אגבית – מה היה דינם התקשורתי של סופרים נהדרים כגון מרגרט אטווד או סר איאן מקיואן אילו הלכו לעולמם היום, בטרם זכו במדליה ע"ש אלפרד נובל – האם היו מקבלים כתבה מורחבת באולפן שישי? האם היו מקבלים איזכור על שער ישראל היום?

      כדי למנוע מבעוד מועד את העיוות ההיסטורי שנוצר בעולמנו כלפי סופרי מופת שלא ענו על הקריטריונים של ועדת פרס נובל (או במילים אחרות, שאינם גברים לבנים ואירופאים, ואל תתחילו לצעוק עכשיו בטוקבקים "אבל טוני מוריסון", כן, נו, טוני מוריסון, שמענו), יהיה זה אך ראוי לייצר עבור הועדה רשימת המלצות בלתי מחייבת לזוכים עתידיים. לפניכם, איפוא, רשימת סופרים צעירים (הכל יחסי, כן?), שגוף העבודות שלהם עד כה כבר מצדיק שיקבלו את הפרס. מהרו לקרוא אותם היום, כדי שתוכלו להשוויץ-בפייסבוק-שקראתם-אותם-עוד-לפני-שמישהו-בכלל-שקל-להעמיד-אותם-לפרס-ואז-תצאו-מה-זה-מגניבים-ויודעי-ח"ן-אחרי-שימותו מחר.

      צ'יממנדה נגוזי אדיצ'ה

      צ'יממנדה נגוזי אדיצ'ה (GettyImages)
      צ'יממנדה נגוזי אדיצ'ה (צילום: Getty Images)

      האישה, הסמרטוט המוזר הזה על הפדחת, והשם הבלתי אפשרי. ולמרות כל אלו, אדיצ'ה תצליח להיכנס לתוך הלב שלכם בקול תרועה עוד אפילו לפני שקראתם מילה אחת שהעלתה על הנייר - מספיק לצפות בה מדברת בהרצאה הזו של TED כדי להתעלף קלות, להישבע לה אמונים, ולהתחיל ללכת עם מגבת על הראש כדי להיראות כמוה. מעבר להיותה אישה אפריקנית, מה שכבר מטה עבורה את הכף בעולם הפוליטיקלי קורקטנס, אדיצ'ה היא גם הסופרת הכי "חמה" שבנמצא, עם סימפול מתוך ראיון איתה בשיר חדש של ביונסה ("Flawless"), ועם ספר בראש רשימת המומלצים לשנת 2013 של הניו יורק טיימס (רק מפני שקוראים לו "אמריקנה", והרשימה היא לפי סדר הא"ב, אבל לא נתקטנן).

      ספר מומלץ למתחילים: "היביסקוס סגול", רומן הביכורים שלה.

      מישל וולבק

      מסיבת עיתונאים עם הסופר מישל וולבק (נמרוד סונדרס)
      מישל וולבק (צילום: נמרוד סונדרס)

      זוכה פרס ה"גונקור" (שזה כמו פרס ספיר, רק של צרפתים) על ספרו "המפה והטריטוריה". אולי האיש הכי שנוא ושונא בצרפת, ובגלל זה, כנראה, עבר לגור בספרד. שגרת הכתיבה שלו כוללת אזכורים רבים של מין ופורנוגרפיה, מיזנתרופיה קלה (סתם. לא קלה), מיזוגניה, שנאת זרים (בעיקר אם הם מוסלמים) והעתקות בלי קרדיט מוויקיפדיה. הרבה יטענו שוולבק הוא בסך הכל גרפומן וולגרי, שרלטן ומוערך יתר על המידה. הם די צודקים, אבל מצד שני, אי אפשר שלא לעמוד אחוזי תדהמה נוכח הייחודיות והחדשנות של הכתיבה שלו, שגם אם היא בלתי נסבלת בכל הרבדים (הצורני, הערכי וכן הלאה), עדיין יש בה משהו שראוי להכרה. וולבק הוא ניהיליזם במיטבו. באמת. האיש צריך לפתוח בית ספר לניהיליזם.

      ספר מומלץ למתחילים: "החלקיקים האלמנטריים". רבים טוענים שהספר הזה, לא "המפה והטריטוריה", הוא זה שצריך היה לזכות ב"גונקור".

      ג'ומפה להירי/ זיידי סמית

      זיידי סמית (GettyImages)
      זיידי סמית (צילום: Getty Images)

      שתיהן סופרות בריטיות, ושתיהן נותנות משקל רב למוצאן האתני בכתיבתן. בעוד שלהירי היא בת למהגרים הודיים בנגליים, סמית היא בתה של מהגרת מג'מייקה. להירי זכתה בפרס פוליצר בשנת 2000 על ספרה הראשון, קובץ הסיפורים "פרשן המחלות" – הישג חסר תקדים במונחים ספרותיים, וגם סמית אינה קוטלת קנים. ב-1997, עוד לפני שסיימה את כתב היד הראשון שלה (שעתיד היה לצאת בשנת 2000 תחת השם "שיניים לבנות"), זכתה הטיוטה החלקית לעמוד במרכזה של מלחמת הצעות בין ההוצאות הנחשבות בבריטניה, מעין מכירה פומבית עבור הזכות לפרסם את ספרה הראשון של הצעירה בת ה-21.

      לא ניתן להקל ראש בתרומתן של שתי הנשים הללו להשמעת הקול האתני בספרות העולמית, ובמידת מה הן יצרו מעין אופנה, שלמרות שבואו נהיה כנים, היא מתחיל להעיק (סמית עצמה התייחסה לנושא, כשקבלה על איכות הסיפורים הקצרים שנשלחו לתחרות שבה שפטה, בבלוג האמנות The Willesden Herald , וכתבה, בין השאר כי: "העובדה [ששמה קשור לתחרות – ד.א] אינה אומרת שאני או השופטים האחרים רוצים לקרוא מאות סיפורים עליזים על החיים הרב-תרבותיים ברחובות צפון לונדון") היא עדיין מעידה על כישרון ספרותי שלא יסולא בפז. לייצר טרנד. הנה הישג ספרותי שלא נתקלים בו הרבה.

      ספר מומלץ למתחילים: "פרשן המחלות" של להירי, שזיכה אותה בפרס פוליצר, ו"על היופי" של סמית, שזיכה אותה בפרס אורנג'.

      ג'יי קיי רולינג

      ג'יי קי רולינג (GettyImages)
      ג'יי קיי רולינג (צילום: Getty Images)

      כן, אני יודעת מה אתם הולכים להגיד: שהיא סופרת של רבי מכר, וזו בכלל לא איכות, ולא לסיפורת הזו מכוון הפרס וידה ידה ידה. אבל רולינג, שהתחילה את דרכה כסופרת של רבי מכר פשוטים ופשטניים, כ"הארי פוטר", גדלה מאז, ועתה מתחילה לבנות לעצמה שם גם כסופרת ראויה למבוגרים.
      "כיסא פנוי", הרומן הראשון שלה למבוגרים, זכה לביקורות מעורבות, וכנראה הגדיש את הסאה מבחינתה של הסופרת, שהבינה כי תחת הקונגלומרט שהוא ראשי התיבות של שמה, היא כבר לא תזכה לעדנה בעיתונות הספרותית צרת העין. הפתרון שמצאה – את ספרה השני למבוגרים "The Cuckoo's Calling" כבר פרסמה תחת שם העט (הגברי, אלא מה, למה לקחת סיכונים?) רוברט גלבריית - ובאמת זכתה לביקורות נלהבות. אמת, מדובר "בסך הכל" ברומן בלשי (שנחשב מעצם בחירת הז'אנר ל"סוגה נחותה", ולא בצדק), אבל עדיין, יש פה הבטחה שלא ניתנה לה האפשרות לפרוס כנפיים רק בגלל קיבעון של כמה מבקרי ספרות. הגיעה הזמן שועדת הפרס תצא נגד הקיבעון הזה. אתם קוראים את זה, שוודים?

      ספר מומלץ למתחילים: "הארי פוטר". אבל כבר קראתם אותו.

      דורית רביניאן

      דורית רביניאן (יח"צ , איריס נשר)
      דורית רביניאן (צילום: איריס נשר)

      כי צריך גם נוכחות ישראלית ברשימה הזו. לרביניאן בת ה-41, שאת ספרה הראשון פרסמה עוד בטרם היתה זאטוטה בת עשרים וחמש, יש ברזומה רק שני רומנים ("סמטת השקדיות בעומריג'אן"; "החתונות שלנו"), תסריט לסרט קצר ("הבחור של שולי") וספר ילדים ("איפה הייתי אני?"), ולמרות שהיבול דל בכמותו, הוא עשיר בתוכן.

      בעוד שמרבית הסופרים הישראלים אוהבים להגיש את הביקורתיות שלהם על מגש שקוף של כסף, רביניאן – שכותבת בעיקר דמויות נשיות של יוצאות פרס, לפני ואחרי העליה לישראל – מגישה את הביקורת הפמיניסטית והמזרחיסטית שלה לקורא באופן אלגנטי ומרומז עד כדי כך, שרבים עלולים להחמיץ אותה ולהתעכב יתר על המידה על התיאורים החושניים של העולם המזרחי האקזוטי, העמוס צבעים וטעמים שאינם מוכרים לחך הישראלי הצברי, ולטעות לחשוב שמדובר במניפסט של ערגה לימים הנפלאים האלה שבהם חיינו בפרס. טעות. הכתיבה של רביניאן רצופה פכים של ביקורתיות, הן כלפי התרבות המזרחית המדכאת נשים, הן כלפי התרבות הישראלית המדכאת מזרחיים, רק שאצלה הכל עטוף בעטיפת ממתק פתיינית. כמו שספרות צריכה להיות.

      ספר מומלץ למתחילים: "החתונות שלנו", ולאלו מכם שלא אוהבים לקרוא – תראו את "הבחור של שולי".