פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      ג'רי סיינפלד חוגג 60: כתבה על כלום

      בהמשך השבוע ימלאו לג'רי סיינפלד 60. ניב מג'ר הקומיקאי וחצי מהצמד "ניצה ולחם" מספר למה הוא אחד האנשים האהובים עליו ואיך "סיינפלד" הפכה לתנ"ך הקומי שלו

      ג'רי סיינפלד (GettyImages)
      ג'רי סיינפלד (צילום: אימג’בנק, Gettyimages)

      היי יש לי רעיון ממש מצחיק! בגלל שיש לנו קטע סטנדאפ בטקס סיום של הבית ספר/תנועה/סיום קורס קצינים במכון לשטיפת גופות בואו נשים ברקע את המוזיקה של "סיינפלד" כי הרי אנחנו לא מכירים שום דבר אחר שקשור בסטנדאפ ומה יותר מזוהה עם סטנדאפ??

      כן, אז יש מחיר לכך שאתה היוצר של קומדיית המצבים המצליחה ביותר בכל הזמנים הנושאת את שמך, כמעט כל אדם בעולם מכיר את השם והסדרה שלך, שזה כמובן דבר נהדר, אבל האם זה אומר שהתמסחרת ממש? התשובה היא - יחסית ממש לא.

      על אף שלוש העונות האחרונות של הסדרה שהיו יותר חלשות, קליפיות ואיבדו מעט מה"עקרונות" הבסיסיים שהנחו את ראשיתה עדיין כל אחד מהפרקים, גם בימיה החלשים ביותר היה מבריק, מלא תעוזה ומצחיק הרבה יותר מכל סיטקום אחר שנוצר אי פעם.

      למה "סיינפלד" הוא הסיטקום הכי טוב בכל הזמנים ללא עוררין? משתי סיבות, הראשונה היא שהפורמט המזעזע של הסיטקום כל כך מיושן ומשמים שזה לא כזה קשה לבלוט שם (מבחינתי, היחידה הנוספת שהצליחה לצלוח ולהערים על הפורמט היתה "נשואים פלוס", בעיקר בגלל שהיתה פארודיה מרושעת ועוקצנית על אותו פורמט).

      השנייה היא, ש"סיינפלד" היתה טובה. ממש. ממש ממש. אין עוד דוגמא כזו של תסריטים שנונים, פרועים, חכמים ופורצי דרך בשילוב צוות שחקנים משובח ובעיקר - שונה. הם לא נפלו לקלישאות הז'אנר, ונתנו דרור לדיבורים על נושאים שלא נגעו בהם כמעט לפניהם (עזבו אתכם אפילו מפרק האוננות, חסר התקדים לכשעצמו, אני מדבר על השטויות המדהימות כמו גובה הכפתור בחולצה או הגוון המדויק הרצוי בלחייה של בת זוג פוטנציאלית).

      ההישג הגדול ביותר של הסדרה בעיניי הוא שהיא היתה מרושעת, ללא רחמים וללא התחנחנות, דבר נדיר ביותר בנוף האמריקאי השמרני והפוליטיקלי קורקט. הצוות ניסח את החוק "לא מתחבקים, לא לומדים" המנחה את דמויות הסדרה לא להראות חיבה אמיתית אחת כלפי השנייה ולא ללמוד מטעויות, במטרה שהצופה לא ירגיש סימפתיה ורחמים כלפיהן. זה גם מה שגורם להמון אנשים ברחבי העולם לא להצליח להתחבר אליה, על אף הצלחתה האדירה ולהעדיף את הסיטקומים הקלים יותר לעיכול, ובראשם "חברים" המושפע קשות עד מועתק באופן חיוור מ"סיינפלד", אך עטוף ביופי, קיטש וסוכר המאפשר לקהל ליהנות מסדרה בשפה ותפאורה דומה אך במשקל נוצה.

      יש אנשים שמאמינים בתנ"ך. התנ"ך שלי זה "סיינפלד". אחרי שנים של צפייה חוזרת בכל פרקי הסדרה שמתי ידיי על המארז הנוצץ הכולל בתוכו סצנות שירדו בעריכה, פספוסים וקומנטארי כמעט לכל פרק (הוא אפילו מגיע בכריכה דמוית עור שחור שנראית כמו ספר קודש). כמות המידע שרכשתי מחומרים אלה עצומה, בין אם זה על תהליך הכתיבה, הדינמיקה בין התסריטאים, בין השחקנים עצמם ומול הבמאי או דרכי התמודדות מלאות השראה של התפאורן והצוות לאתגרי ההפקה. בשלב זה ראוי לציין את לארי דיוויד, שיצר ויזם את הסדרה יחד עם ג'רי. אם "סיינפלד" היא התנ"ך אז "תרגיע" של דיוויד היא ללא ספק הברית החדשה שמהווה פיתוח והמשך דרך קיצוני של "סיינפלד".

      מדיוויד למדתי ולקחתי ישירות לתהליך היצירה שלי כמה אלמנטים מעניינים ביותר, אחד מהם הוא העיקרון של "מה שהכי מעניין וצפוי לראות, דווקא יותר עוצמתי לא לראות". בפרק "הביולוג הימי" למשל, ג'ורג' נמצא בחוף הים כשלוויתן נסחף לחוף וניכר שמשהו מפריע לנשימתו, ג'ורג' מטפס על גב הלוויתן באקט הרואי ושולף מחור הנשימה שלו כדור גולף שנתקע שם. ההפקה כבר שכרה את הדגם של הלוויתן מהסרט "לשחרר את ווילי" והכינה את כל סט הצילומים לאותה סצנה, אך דיוויד החליט בסוף, שיהיה יותר מגניב לא להראות את כל ההתרחשות הזו ורק לתת לג'ורג' לספר עליה, ובאמת הסצנה ירדה בעריכה ומה שנותר ממנה זה ג'ורג' שיוצא מהפריים לכיוון הים.

      סיינפלד (יח"צ)
      הסיבה ש"סיינפלד" הפכה לכל כך מצליחה היא ג'רי סיינפלד. הקאסט של "סיינפלד" (צילום: יח"צ)

      ומה החלק ה"סיינפלדי" ביחסי הכוחות? הנגישות והקוהרנטיות שמאפשרת לעכל את כל המוזרות, הרוע והמיזנטרופיה של דיוויד.

      הסיבה ש"סיינפלד" הפכה לכל כך מצליחה למרות השוני שבה היא ג'רי סיינפלד. הוא גם איזן את דיוויד הקשה יותר, גם נתן את האווירה הנעימה והחייכנית שהוא משרה כשחקן ראשי וגם הביא המון מפרסונת הסטנדאפ הנקייה והברורה שלו.

      נדיר מאד לשמוע סט של סטנדאפ ללא קללות ומילים גסות בכלל, סיינפלד מקפיד על זה כאלו ילדיו הקטנים תמיד עומדים לצדו על הבמה. הוא מתעצבן ומתקטנן על דברים רבים, (רובם אמנם חסרי משמעות ובטח לא פוליטיים וחברתיים מדי) אך לא מגדף ומתלהם. מסטנדאפיסט נדרש לעמוד על במה לבד ולעניין את הקהל בכל רגע, לשלהב אותו בסיפורים ובהבחנות וזה כל כך קל ומפתה למשוך קהל ולגרום לו להזדהות דרך שפה מלוכלכת, אך סיינפלד מצליח לעשות זאת בדרך נקייה, שזו משימה כמעט בלתי אפשרית. כבר עשרות שנים שהוא ממשיך להופיע, לבדוק חומרים חדשים (לעתים במועדונים קטנים וללא התראה או פרסום מוקדם), ולעמול על פרויקטים שונים.

      האם הוא התרכך ואיבד מהעוקץ שלו עם השנים? כן. אין ספק, אבל יחסית עשה זאת ממש בכבוד. מה שמרשים אצלו זה חוסר היומרה, (אל אף שהוא מאד מודע לערכו ומבושם מההצלחה), הוא ידע לפרוש בשיא כשהרגיש ש"סיינפלד" כבר "לא זה" למרות הסכומים המשוגעים שהוא קיבל שם לכל פרק, הוא השכיל לא לנסות אפילו לעשות עוד סיטקום או סדרה עלילתית מאז כי ידע ששום דבר לא ישתווה לה, "קומיקאים במכוניות שותים קפה" - סדרת הרשת שלו בה הוא משוחח עם קומיקאים שיחה חברית ולא מתוסרטת, היא אמנם לא פנינה הומוריסטית גדולה אבל היא יוזמה נעימה ולעתים מעניינת, ומה הייתם מעדיפים? שהוא יעשה עוד סרט על דבורים במקום? הופעות הסטנדאפ שלו הן לא חזיריות והוא לא קובע סיבובי הופעות ראוותניים מדי על אף מעמדו. הוא עדיין סקרן לגבי הומור, בודק וחוקר בכל דקה בה הוא ער, חושב מה יכול להפוך לבדיחה, משחיז ומשייף כל בדל של מילה כתובה בתוך הסט שלו.

      בניגוד לסטנדאפיסטים אחרים שגישתם היא לזרוק בכל שנה את הסטים לפח ולהתחיל מחדש (ע"ע לואי סי. קיי.) "סיינפלד" רץ עם בדיחות כבר שנים ארוכות לצד חדשות וזה חלילה לאו דווקא אומר שזו הגישה הנכונה יותר בכלליות, אבל זו בהחלט הגישה הנכונה ביותר לחומר של סיינפלד, והתוצאות מדברות בעד עצמן בקול צפצפני, גבוה ומוכר.

      מזל טוב לאיש החשוב והיקר הזה, אשר היה כערבות הבוכיות.

      ניב מג'ר הוא קומיקאי וחצי מהצמד "ניצה ולחם"

      האם "סיינפלד" היא הסדרה הטובה בעולם? ספרו לנו מה דעתכם בפייסבוק